בסוף השנה הזו אני עוזבת מסגרת , 
כתבתי לער"ן מכתב עם כל החששות והם ענו לי ,
ואני רוצה לפרסם את אשר כתבתי ואת המענה שלהם כאן.

אני :
שלום ער"ן, אני אתחיל מהרקע שלי - אני בקרוב בת 18 , אני נמצאת כבר 4 שנים באישפוז יום בבית חולים פסיכיאטרי על רקע דיכאון בגלל דחייה חברתית שעברתי בבתי ספר קודמים, ואני כבר שנה סובלת מהפרעת חרדה שגורמת לי להגביל את עצמי בתחומים מגוונים בחיים למרות שאני נאבקת בה. בסוף השנה הזו , כבר לא רוצים להשאיר אותי במסגרת בה אני נמצאת, מסגרת בה התבגרתי , מסגרת בה למרות הקשיים יצרתי לעצמי מעמד חברתי והכרתי אנשים שתרמו לי כל כך הרבה. אני לא מרגישה שאני אתקבל חברתית במסגרת אחרת , אפילו בפעול יש לי חברים בראש שלי אין לי. אני מתחילה להרגיש שייכת פחות ופחות למסגרת המוכרת שלי . אז מה יהיה כשאני אעבור לאחת זרה לגמריי ? אין לי חברים מחוץ לבית החולים , ואני באמת שלא יודעת איך לרכוש אותם. מעבר לכך שההפרעה שלי גורמת לי לוותר על פעילויות חברתיות , המחשבות שלי שמלוות אותי מאז גיל צעיר בעקבות דחייה חברתית ממושכת הם שאני לא אצליח חברתית. ובגלל זה אני מרגישה לא שייכת לבני גילי , ולאחרונה גם לא למבוגרים ממני. אני מפחדת שאני לא ארכוש חברים , לא רק בגלל הקטע שלא יהיה לי "כיף" אלא כי זה באמת יכול לדרדר את המצב הנפשי שלי. אני מן הסתם לא מתגייסת בגלל הנכות הנפשית שיש לי , משמע בניית החיים הבוגרים שלי אינה מתחילה באמצע גיל העשרים (אחריי השירות הצבאי והטיול אחריי הצבא) אלא ממש בגיל 18. אני לא יכולה להשאר בבית בחוסר מעש אלא עליי לעבור למסגרת אחרת , שהיא תהיה לימודים , יש לי מעט מאוד מקצועות להשלים לתעודת הבגרות (הצד הלימודי הוא ממש לא בעיה בשבילי) ולאחר מכן ללימודים גבוההים - ואני חושבת שאני לא טובה בכלום , מלבד מקצוע אחד שאני עוסקת בו , מתעניינת בו ועושה בו שימוש יום-יומי - פסיכולוגיה. אבל הבעיה בענף הזה שהוא לא משתלם כלכלית ודורש כוח נפשי מאוד גדול ואני לא חושבת שאני יכולה לעמוד בו. אני לא טובה במקצועות ריאליים לכן רוב המקצועות שבאמת דורשים פחות כוח נפשי ומכניסים יותר כסף אף פעם לא יהיו נחלתי. אני גם לא חושבת שכדאי לי ללמוד את זה "בכוח" ולעבוד תחת בוס רק בשביל היציבות הכלכלית ולוותר על החלום האמיתי שלי - להיות ממש דמות מרכזית בענף הפסיכולוגיה או לפחות להציל חיים של כמה מטופלים. ואז החזרה למציאות- איזה פסיכולוגית כבר יצא ממני ? אני מפחדת מכל מה שזז , אני מוותרת על כל פעילות חברתית מפחד שיבוא לי התקף חרדה , בא לי לברוח תמיד , אני לא מסוגלת לשבת בשקט כי הגוף שלי תמיד דרוך, אני מפחדת לישון ויותר מזה לא רוצה להתעורר. אני כמובן שלא מראה את זה , ומשתדלת לתפקד ככל הניתן - אבל מבפנים בא לי פשוט למות. אבל אפילו למות אני לא יכולה כי על זה בדיוק נשענת הפרעת החרדה שלי - שאני מפחדת למות בכל רגע נתון (אפילו שכבר מליון פעמים קבלתי התקפי חרדה ולא מתתי , ואני יודעת שלא מתים מזה ואני פחות או יותר יודעת איך להשתלט על זה). אז זה לא למות , זה בטח לברוח למקום רחוק רחוק בו לא אצרך לעמוד מול הבעיות שלי. הבעיה שלי היא אני - אני מוותרת לעצמי , אבל איך אפשר להאשים בן אדם שאימה חזקה אוחזת בו ? אבל האימה הזאת רק גודלת אם אני לא אעמוד מול הפחד. ואני מנסה לעשות את זה. אבל פאקינג לא הולך לי. הולך לי אבל לא תמיד. ואני חייבת להקשות על עצמי. לעזאזל איתי. אני חייבת ללמוד לאהוב את עצמי , אבל אני לא יודעת איך. אבל יש לי הגבלה של זמן ! והזמן שלי טס ! הוא לא מחכה לי ! אני רוצה לעצור אותו ! החיים שלי טסים לי מול העיניים ואני לא יודעת מה לעשות ! בסוף השנה הזאת שולחים אותי לשדה קרב שאני לא יודעת איך אסתדר בו. אני רוצה להתגבר על החרדות שלי , אבל אני באמת לא יודעת איך כולם מצפים שאני אבין את התשובה לבד, אבל אני מעדיפה שיגידו לי בפנים , את כל האמת אפילו שהיא קשה ואני אסיק את המסקנות שלי ממנה. מה אתם מייעצים לי לעשות ?
 

ומה מה שער"ן ענו לי : 


שלום לך יקרה,

הפניה שלך הכילה פרטים רבים ועל כן אשתדל לענות לך כך אני מקווה, ברצינות ובהבנה

את כותבת שכיום את נמצאת במסגרת שאת מכירה ומרגישה בה נוח אחרי ארבע שנים.

את חוששת מפני מעבר למקום אחר זר ומפחיד.יש לי הבנה לפחד מפני שינוי של יציאה ממסגרת

מוכרת, למסגרת שמאיימת עליך.יחד עם זאת, שינוי המקום והתחלה חדשה

יכול להיות מאתגר מאוד ולסמן לך מעבר מגיל הבגרות ליציאה לחיים עצמאים.

זה נכון שבגילך יוצאים לצבא ומשנים מסגרת של לימודים במסגרת צבאית, אם את לא תתגייסי מטעמים אלו ואחרים

עומדות בפנייך כמה אופציות ואחת מהן לימודים לתואר בפסיכולוגיה.

קחי את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים גם אם הפחד קיים. אם לא תעשי למען עצמך היום כשאת בוגרת אף אחד

לא יוכל לעשות זאת במקומך. את כל בהירת מחשבה וכל כך יודעת להסביר את העובר עליך, שאני מאמינה שדוקא בשל כך

תצליחי לעבור את המהמורה של מעבר ממקום מוכר למקום שאינך מכירה. את חוששת שלא תצליחי לרכוש לך חברים

ואני יכולה להבין ללבך, זה הפחד שמניע את המחשבה הזאת ולא ממש מציאות. לפי הדברים שלך עצמך את מוצלחת בלימודים

ואחרי תואר ראשון תלכי גם ללמוד הלאה כי "לימודים זה ממש לא בעיה בשבילי" אני מצטטת אותך. את תוכלי להשתלב בחברה של צעירים בני גילך

אני כל כך מאמינה שזה מה שיקרה רק מתוך החשיפה הכל כך אמיצה שלך במכתב שהפנית אלינו.

את בחורה לא רק אמיצה אלא גם יודעת מה שאת רוצה והאמת מעט בני גילך יודעים כבר מה הם רוצים. החברה שאת כל כך

מפחדת ממנה תגיע אליך דרך אפשרויות רבות. לא כדאי שתישארי באותה המסגרת שאת נמצאת בה היום כי לא תהיה התפתחות

בחיים שלך. ותהליכים אפשר לקיים ולמצות רק דרך התנסות.

אני מאחלת לך הצלחה בכל אשר תפני ותאמרי לעצמך כל הזמן, אני יכולה אני לא פחות מאחרים ואני אצליח.