מחקר הולנדי-אמריקאי: 9 חודשי אימון גופני שיפרו תפקוד מטבולי של שרירי שלד במטופלים הסובלים מסוכרת סוג 2.   הנחת יסוד של החוקרים הייתה כי מטופלים עם סוכרת סוג 2 סובלים ממטבוליזם לא תקין של שומנים וסוכרים, בעיקר על רקע של ירידה בתכולת מיטוכונדריות  (אברוני תא שותפים למטבוליזם של שומנים וסוכרים). לכן, הם בחנו במחקר זה את ההשפעה של סוגי אימון גופני שונים על תכולת המיטוכונדריות ועל חמצון רכיבי מזון אלו בפרטים הסובלים מסוכרת סוג 2, והיו חלק ממחקר גדול שבדק יתרונות אימון אירובי ואימון תנגודת בחולי סוכרת סוג 2 (HART-D).   החוקרים חילקו מטופלים אלו באופן אקראי לקבוצת אימון אירובי (12 משתתפים), קבוצת אימון התנגדות (18 משתתפים), קבוצה של אימון מעורב (אירובי והתנגדות, 12 משתתפים), וקבוצת בקרה (10 משתתפים). בתחילת המחקר ולאחר 9 חודשים, נלקחו בדיקות דם ובוצעו בדיקות של צריכת חמצן מרבית (מדד לכושר אירובי), סריקת DEXA (מדד למסת שריר), וביופסיות משריר הירך הצדדי (וסטוס לטרליס, להערכת תפקוד מיטוכונדריות בשריר ואנזימים שלהן). כמו כן, נמדדו רמות המוגלובין מסוכר (HbA1c) וחומצות שומן חופשיות בדם בתחילת המחקר, ואחרי 9 חודשים.   הבדיקות הנ"ל הראו כי תכולת המיטוכונדריות עלתה משמעותי לאחר אימון התנגדות ולאחר אימון משולב, וכך גם יכולת החמצון של חומצות שומן מסוימות (Octanoate). מאידך, יכולת החמצון של חומצות שומן אחרות (Palmitate) ושל פירובט ואצטט עלתה בכל קבוצות האימון, עם העלייה בצריכת החמצן המרבית (VO2max) ובפעילות האנזימטית של המיטוכונדריות (β-hydroxyacyl-coenzyme A dehydrogenase).   מסקנת החוקרים הייתה כי 9 חודשי אימון אירובי והתנגדות משפרים את רוב הפעילות של רכיבי המיטוכונדריות בשרירי השלד, ואת תהליכי החמצון חמצון בהם, אך אימון משולב משפר את כל הרכיבים הללו. החוקרים סיכמו וכתבו כי התגובות הללו לתכניות האימון שניתנו לוו בשיפורים במצב הקליני של המטופלים, ומכאן שאימון גופני לטווח ארוך, ובמיוחד אימון משולב אירובי והתנגדות, יעיל כטיפול אורחות חיים לשיפור המטבוליזם של מטופלים עם סוכרת סוג 2.   בברכת בריאות פעילה, רון, SportsWave