הקילו הזה שהצטרף אלי, ואני יודעת בדיוק איך ולמה, מרגיש לי כבד. גם כשהמשקל שלי היה תלת ספרתי לא הרגשתי כבדה כל כך. הקילו הזה לא כבד לי על הבטן, או על הירכיים. אני מרגישה אותו כבד על הנשמה.

הוא נמצא שם בכל רגע של היום, בכל מה שאני עושה,  אני מרגישה אותו בכל נשימה שלי- מעיק, מכביד, מציק, מטריף אותי. מטריד איך העיסוק הזה במשקל, העיסוק שהפך להיות לא חלק ממני, אלא אני עצמי, מגדיר אותי ואת הקיום שלי, תופס כל רגע פנוי במחשבה שלי, ומתגנב גם לרגעים שלא אמורים להיות פנויים למחשבות מסוג זה.

שיעורים עם הילד, מחשבה על המשקל. קניות בסופר, מחשבות על מה אכלתי ואיך אני כבדה עכשיו. נהיגה, לפני השינה, מתי לא?

המקלחת. הכי גרוע זה במקלחת. לא מהמקום של החשיפה של הגוף, העין הביקורתית או חוסר היכולת להסתיר והצורך להסתכל לעצמי בעיניים. לא מהמקום הזה.

דווקא מהמקום של השלווה, מהיכולת שלי למצוא כמה דקות של פרטיות בשגרה המטורפת של היום. כמה דקות שהם שלי לעצמי, ובהם אף אחד לא יכול להפר את הקשר הישיר שלי עם הנשמה שלי. ברגעי החסד הקצרים האלו המחשבות יוצאות משליטה ומקבלות קיום משלהן. במקלחת נכתבים בראשי פוסטים ארוכים. פוסטים שלא יפורסמו לעולם, ולו רק מהסיבה שעד שאני מסיימת לדבר אותם בתוך נשמתי, הם נמחקים מאליהם.

משפטים ארוכים נאמרים בלי מילים, נרשמים במוחי, מנהלים איתי דיאלוג מוחשי ואמיתי. אני מדברת והנפש עונה. אני שואלת והלב משיב. שעות אני יכולה להישאר שם ולחשוב, יודעת שזה המקום הבטוח שלי, וכשאסיים- המילים נשטפות עם המים כלא היו, ללא זכר למה שעבר לי בראש, ללא כל שאריות שמוכיחות שהמחשבות האלו היו אי פעם שלי. המקלחת היא התרפיה האישית שלי, המקום בו אני מרשה לעצמי לא להיות חזקה, אלא להרגיש, לחשוב, לדבר. לא רק הנייר סובל הכל, גם הלב.

עייפתי מהמלחמה. האם אבודה?