לאחר ההכחשה הגיע הכעס, שאצלי התבטא ב"למה אני?" או במילים אחרות למה מכל הנשים שלוקחות גלולות ומעשנות דווקא לי קרה אירוע מוחי. מאחר ולא קיבלתי על זה תשובה ברורה מהרופאים (וגם לא ממש הייתי יכולה אז לזכור אותה ), חיפשתי מענה בצורות רוחניות כמו אולי פגעתי במישהו בעבר ולכן קיבלתי "עונש מאלוהים" (זוכרים, ילדה) לפיכך פצחתי ב"מסע" התנצלויות שכלל 2 וחצי טלפונים ולא הועיל לי כלל כי עדיין הייתי צריכה להתמודד עם התוצאות.

מאחר ואני ביסודי לא טיפוס כועס, אלא הגיוני (לפחות משתדלת), השלב הזה היה קצר מאוד ופינה את מקומו לשלב ההתמודדות, ומאחר והיא קשה בא איתה יד ביד גם הדיכאון כמלווה צמוד.

מה אומר ומה אגיד, הדיכאון נראה לי מלווה את ההתמודדות של כל מי שנפגע במרכז הפיקוד ("מח") החשיבה וההוויה של אנשים, בעיקר כי הסביבה אינה מבינה את עוצמת הפגיעה (ובינינו גם אני), "מאיגרא רמה לבירה עמיקתא" (יגידו דוברי הארמית שבינינו) או לאחר הלימודים והתחלת קריירה מקצועית מבטיחה, התרסקות שדחקה אותי לעבר חזרה לגיל ההתבגרות שוב (אוף!) על כל השטויות שמאפיינות אותו...ולאחר כל שטות כזאת הטחתי יד על מצחי וקיללתי את עצמי ורציתי פשוט למות כבר!!

אם להיות מעט ציורית, הפכתי לבלון מרחף לו באויר ולאט לאט אני מוצאת את עצמי קושרת חוטים בלתי נראים לקרקע ובונה לי עמוד שדרה יציב מספיק כדי להתמודד עם הקשיים הבלתי נגמרים של חיי היומיום בהם אני מטופלת בשני ילדים מקסימים לכל הדעות, אבל לבד ובלי עבודה.

 

עכשיו אני נמצאת לאחר 13 שנים (תראו איזה הלימה בין תאריך האירוע לזמן שחלף עד הלום...) בראייה שמשתדלת להיות לא רק הגיונית אלא גם אופטימית של הקשיים שלי שנובעים לא רק מהאירוע, אלא גם מהחלטותי לאחר התוצאות שלו שהביאו אותי להביא לעולם את שני בניי בלי בן זוג, אני מסתכלת על החיים מהצד המלא של הכוס ובעיניים פקוחות לרווחה, עד כמה שאני יכולה וממשיכה במאבק יום יום יום יו..