השבוע קיבלתי תוצאה של אקו לב. לראשונה במשך 7 שנים חלה הדרדרות. אותי זה לא הפתיע. השנה האחרונה הייתה קשה במיוחד, האקו היה רק אישור למה שכבר ידעתי והרגשתי.

המשפחה חשבה שאקח את זה קשה, אבל אני הרי כבר ידעתי את זה וחודשים מהרהרת בדברים שלא אפרט בינתיים. רק להם זה היה הלם, כי למרות כל השנים קשה להם להשלים עם זה שיש לי מחלה כרונית... כבר לא נראה לי שאי פעם ישלימו.

התחלתי להזכר בימים שמייד אחרי היציאה מטיפול נמרץ והאישפוז הגורלי הראשון. איך לקחתי את המשפחה על הגב,  הרבה אנקדוטות בראשיתיות צפו ועלו.

רק באחת מהן נאחזתי חזק:

איך שהייתי יוצאת להליכה כל יום בשעה שש בבוקר. הליכה בקצב שלי באויר החורפי והקפוא של הצפון. איזה אושר היה לראות את העולם כשהוא עוד לא התעורר, לתת לעצמי קצת זמן וכח כדי להתמודד אחר כך עם יום עמוס ועם הקשיים הפיזיים החדשים שלי.

מאז שעברנו למרכז לפני כשש שנים לא עשיתי את זה שוב, אבל המתיקות שבזכרון דחף אותי לחזור לזה ומעל הכל לרצות לחזור לעצמי אחרי תקופה ממושכת וקשה.

היום אזרתי כח ואומץ וברבע לשש התחלתי להתארגן על קצות האצבעות כדי לא להעיר את אחותי ואת שלושת הגוזלים שלי. אבל להם יש חוש שביעי מאוד מפותח בכל הנוגע אליי, הם רגישים אליי במיוחד ולא בלי סיבה. אחד, אחד הציצו אליי מתוך חבלי השינה ובסופו של דבר לבושים בפיז'מות, סוודר ומעיל החליטו להצטרף אליי.

היה כל כך כיף, מרענן, מרגיע... ללכת ככה בצוותא בקצב שלי, נושמים מלא ריעות אויר יותר נקי, קר ומחזק. מדי פעם הם גילו איזה חילזון או סיבה אחרת להתרגשות של שתי שניות אבל הם היו דרוכים להיות בקצב ההליכה והנשימה שלי. הם ניסו למצות כל רגע של הליכה בחוץ איתי אחרי כל כך הרבה זמן שאני משתדלת לצמצם עד המינימום את הוצאת האנרגיה.
 

זו הייתה הליכה קצרה וראשונית אבל בהחלט מתכננת שזו תהיה ראשונה בשרשרת ארוכה של הליכות. חזרנו ובינתיים שהם התארגנו לצאת לבית הספר הכנתי להם מילקשייק תפוחים ודבש לארוחת בוקר מלווה בבננות וצימוקים והמון צחוקים ושירים.

הרבה זמן שלא נראו כל כך מאושרים ושלווים.

והאמת... גם אני.