הכנתי לילדים. בטח, ברור, כאילו שמישהו מהם אפילו הסכים לטעום.

כאילו שלא יכולתי לצפות את זה מראש. כאילו שאני לא מכירה את הילדים שלי. כאליו שלא היה לי ברור מראש שאני ורק אני אוכל את זה.

גם את תגובת האיש יכולתי לצפות מראש. "מה זה?"

"לחמניות גבינה. דווקא טעים, תנסה".

"לא תודה. לא מדבר אלי".

ואלי? מה זה מדבר, לא מפסיק לברבר.

היה טעים. לפחות זה. באמת טעים. הפסד שלהם. בעצם הפסד שלי, כי בסופו של דבר אני אכלתי. לא את הכל, לפחות עוד לא את הכל. חלק נשאר להיום והגיע איתי לעבודה, שתיים נשארו גלמודות בבית. מעלה מה יעלה בגורלן כשאגיע. בעצם זו לא תעלומה כל כך גדולה. רוב הסיכויים שגם אותן אני אשאב.

מה יש לי עם אוכל שעושה אותי חלשה כל כך? למה אני לא יודעת להסתפק בלחמניה אחת, או בשורת שוקולד אחת? למה?

האיש שמן. גדול ושמן. מתה על הגודל שלו. אוכל המון. הוא יכול לסרב לתוספת שוקולד, או עוגה, או מה שזה לא יהיה. אבל אני, אם אני יודעת שיש שוקולד בבית, אני לא אהיה רגועה עד שהוא ייגמר. אני אבוא לבקר אותו בארון כל כמה דקות, אקח עוד בהחרשה, כי חבל, לא? משעמם לשוקולד בארון. הוא מתגעגע לחברים שכבר אצלי בבטן.

אז בינתיים אני לא עולה במשקל. בינתיים. נראה כמה זמן זה יחזיק. מזל שבלוטת התריס נמצאת בצד שלי במלחמה, ועובדת חזק כמו עשרה סבלים בנמל (אחרי הסדר המשכורות החדש שלהם).

בינתיים כל מיני פטנטים עוזרים לי לשמור על צריכה קלורית הגיונית. הפטנט שמלווה אותי בשבעת החודשים האחרונים- הימנעות מסוכר וגלוטן.

כן, שילמתי כסף, הרבה כסף, לאחד המכונים הידועים בתחום, ומיולי אני נמנעת מגלוטן וסוכר. זה עבד מצוין, ירדתי את הקילוגרמים האחרונים שנותרו לי מההריון האחרון, עד שגיליתי שאפשר לאפות יופי של עוגות ומאפים בלי גלוטן. עליתי שני קילו. בעסה.

מחפשת את הפטנט הבא...

עייפתי מהמלחמה. האם אבודה?