אני שמנה!

טוב, כבר שלוש וחצי שנים שאני לא ממש מוגדרת שמנה מבחינה רפואית טהורה, אבל אני ממש לא רזה.

בת 40, אחרי ניתוח שרוול שכנראה הציל את חיי מסוכרת, יתר לחץ דם ועוד כל מיני סוכריות שהן מנת חלקן של חלק גדול מהשמנים. השלתי 35 ק"ג ממשקלי נכון להבוקר, ואני מאוד לא מרוצה.

נכון שאומרים לפני הניתוח שחובה להקפיד ולשמור, שאחרת עליה חוזרת במשקל היא רק עניין של זמן? אז אמרו. הקשבתי? בחיים לא. למה לי? אני הרי יודעת טוב יותר מכולם. נעשה עסק- רק תנתחו אותי, תעזרו לי לרדת במשקל ומשם אני כבר אסתדר. כמה קשה זה כבר יכול להיות?

אז זהו. שזה קשה. קשה נורא. לפעמים סתם נורא.

המחמאות ממשיכות להגיע מכל כיוון- איזה יופי את נראית, ממש לא רואים את הגיל וההריונות, במיוחד ממי שלא ראה אותי כמה שנים.

זה ממכר. זה משכר. זה משקר. הפה מחייך ומודה בצנעה וענווה למחמיאים, אבל הראש עובד חזק. אם היו רואים אותי לפני חודש, שקלתי שני ק"ג פחות. אם היו רואים אותי עוד חודש, בטוח אני אשקול פחות. העיסוק המטורף הזה במה שנכנס לפה והשקילה היומית מתישים אותי כל כך. מעייף לחשוב מה אכלתי מהבוקר, מה אוכל במשך היום, איך אני מקזזת את זה כדי שהמשקל יחייך אלי מחר בבוקר.

חשבתי שכשאשקול 69 ק"ג (או לצורך העניין כל מה שמתחיל בספרה 6) אהיה מאושרת. זה לא קרה. גם במשקל 67 ק"ג אני מרגישה לא רזה.

אולי יש לי הפרעת אכילה? לא נראה לי. לפחות לא בהגדרות הקשות שמצאתי באינטרנט. אני לא מקיאה, לא נמנעת לצערי מאוכל וגם בולמוסי האכילה המטורפים שהיו חברי הקרובים לפני הניתוח כמעט ולא מבקרים יותר.

אז מה יש לי? יש לי עצבות. עצבות שמלווה אותי כמו צל כמעט בכל רגע של היום. עצבות על הניתוח שעברתי וההשפעה שלו כמעט לא מורגשת. עצבות על הניתוח שעברתי ואני עדיין לא רזה. עצבות עלי.

שלוש וחצי שנים עברו מהניתוח ששינה את חיי. הייתי עושה הכל מחדש בלי היסוס. אני מוצאת את עצמי באותה נקודה בדיוק. לא מבחינה גופנית- אני כבר (ואולי עדיין) לא שם, אבל מחשבתית- בדיוק באותו מקום.

כל דיאטה שמתפרסמת אני חייבת לנסות. כל מחקר שמכריז על פריצת דרך בהתמודדות על השמנת יתר מקבל אצלי עדיפות עליונה ברשימת הקריאה, כל מתכון דיאטטי, כל שיטה, כל דבר...

עייפתי מהמלחמה. האם אבודה?