לכל הבודדים והבודדות, היום הפוסט שלי מוקדש אליכם.

כשאני מדברת על בדידות אני לא מתכוונת דווקא לרווקות או להיות בלי משפחה.

לפעמים, יש לנו גם בן זוג וגם משפחה, אך בכל זאת אנו מרגישים לבד.

בדידות היא לא דבר רציונלי, היא מהווה ביטוי לחלל שנפער, לרגש של עצבות שמכאיב או מקהה מבפנים.

ברגעים כאלו אנו בדר"כ לבד, ללא יכולת להתרכז במשהו שהיינו אמורים לעשות.

ברגעים כאלו, אם יש משהו טעים נגיש, אנו נאכל אותו, לא בהכרח כי אנו עצובים ומגיע לנו, אלא סתם, בלי שום סיבה.

אך הטעם יהיה אחר, הטעם לא יהיה של המזון עצמו אלא של סם מקהה חושים.

אולי לכמה רגעים נצליח להתרכז במשהו אחר מלבד הריק, נמלא עצמנו בדבר שמוכר לנו כאהוב, אך זה יהיה רק לכמה רגעים.

לאחר מכן, הריק יחזור. אם לא היום אז בשבוע הבא.

אתם יודעים שאם חייכם היו מלאים באותו רגע, אם הייתם עסוקים לא הייתם אוכלים את הדבר הזה, אלא אם כן הייתם באמת רעבים.

החכמה היא לדעת לזהות עם הזמן את המצב הרגשי, לא את האכילה הרגשית.

כשהמצב הרגשי מגיע, כשהרגש מתחיל להכאיב, אז החכמה היא לדעת ללמוד מנסיון העבר.

כמו שניסיון העבר לימד אתכם שצ'יפס זה טעים ומנחם, כך לימדו שעלולה להגיע אכילה רגשית והכינו תכנית הסחה מראש.

אני היום עברתי אירוע רגשי לא נעים.

היה לי ברור שלהיות לבד באותו רגע זה לא הפתרון הכי טוב.

אדם קרוב אכזב, אך זכרתי שיש תמיד עוד אנשים קרובים עם כוונות טובות.

וכך בכמה שעות מלאות אהבה עם חברים טובים העצב פינה את מקומו להכרת תודה.

ברור לי שלא טיפלתי בבעיה עצמה, אך מצאתי דרך לעשות לעצמי טוב באופן בלתי מזיק.

לגבי הבעיה, היא מטופלת כבר עכשיו, כשהכוחות מחודשים J

אז אני משתדלת בכל אירוע להפוך את הנטייה הטבעית של האדם לאכילה רגשית, למקום של מודעות לבעיה והתמודדות איתה ממקום מעצים יותר.

אתם לא תאמינו כמה שזה משפר את החיים.