אני לא יודעת למה בחרתי דווקא את הכותרת הזאת לפוסט הזה. אין לי הסבר. זה פשוט מה שיצא.

ומה שבכלל רציתי להגיד זה שיש לי תובנה חדשה לפתיחת השבוע הזה.

התובנה החדשה שלי היא שאל לנו לבדוק מה לעשות כשיש חרדות. אל לנו לחשוב כיצד לטפל בחרדות. גם לא לבדוק איך להעלים אותן וגם לא איך להתמודד איתן ומה לעשות בזמן התקף חרדה.

התובנה החדשה שלי אומרת לי שיש חשיבות מאד גדולה בלבדוק מה עושים כשאין חרדה.

מה אני מרגישה כשאין חרדה. מה אני חושבת. מה אני עושה עם עצמי. איך אני פועלת. איך אני מחזקת את התחושה הנעימה כשאין חרדה. איך אני מרחיבה את הזמן ללא חרדות.

בתור אחת שסובלת כלכך הרבה שנים מחרדות עד למצב שהן השתלטו לי על החיים, אני מבינה היום שאני פשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמי כשאין חרדה. אני כלכך רגילה לחיים עם חרדות, כשכאין חרדה אני הולכת לאיבוד. לפני שנה, לא היה כמעט רגע שבו הייתי בלי חרדות. התקף נגמר וישר אחריו התקף התחיל. זה היה מצב בלתי נסבל שאי אפשר לתאר אותו בכלל במילים. זה כמו צירי לידה שאף פעם לא נגמרים.

אבל תודה לאל, אחרי שנה קשה מאד, יש היום רגעים של שקט. של רוגע. גם אם זה רק כמה דקות. אני מעריכה את הרגעים האלה ולומדת להסתגל אליהם. אבל ברור לי שאני חייבת לחזק אותם. ברור לי שאני חייבת לעודד את ההישארות שלהם.

על פי הבודהיזם, אנחנו רוצים כל הזמן משהו שאין לנו או רוצים שמשהו שיש לנו לא יגמר.

כלומר, כשיש חרדות אנחנו רוצים שהן תעלמנה וכשיש רוגע אנחנו פוחדים שזה יגמר.

מכיוון שעל החרדה אין לי שליטה, אין לי טעם להילחם בה אלא להתמודד איתה. מצד שני, אם אני עושה הרפייה, מדמיינת דברים טובים ורגועים, יש לי שליטה. אז על זה שווה לי להתעכב. בזה אני יכולה להשקיע. בלבדוק מה עושה לי נעים. בטוח יש דברים כאלה. מגיע לי להרגיש טוב, לא???