איזה מצחיקה שאני, מה חשבתי לעצמי, כחה בקלי קלות אני כותבת בלוג אז זה ברור שאני מצליחה והפעם הכל זורם. אז שלא....

לא תמיד הכל זורם, ולפעמים ממש קשה לי, ההתמודדות הזו מול המפלצת המעצבנת שנקראת "אוכל" באה בכל מיני וורייציות, מתוקות ומלוחות (ולא בגלל הדמעות).

לפעמים אני  מרגישה חסרת תקנה, כאילו מה, אי אפשר להגיד פשוט "לא" לחתיכת עוגה, לביס עוגיה, לשוקיים של עוף בלימון, אוף נמאס, איך זה שנשים מסויימות רואות אוכל , אוכלות במידה בכמות  ובדיוק מה שצריך, לא יותר ולא פחות ופשוט נראות נפלא.

ואילו נשים אחרות (ונחשו מי ביניהן) משחקת בקוביות מזל עם האוכל.  3 פעמים הוא מנצח ופעמיים אני שורדת....

מה יש בו באוכל שנותן לו את העוצמה הזו להזיז הרים וגבעות בדחיפת אצבע קלה בלבד.

לא יודעת עם זה האוכל שמחליף חום, אמפטיה,  אולי תחושה של מגע או משהו אחר בלתי מפוענח ולא כל כך פשוט. כנראה שצריך לחקור ולבדוק מה בדיוק מהווה עבורי האוכל ולמה אכילת יתר צריכה להוות מאבק אימתני בין  היכולת שלי להגיד : מספיק, עד כאן, אני שבעה, לא תודה, לא בשבילי, אני בדיאטה (חה חה חה... מישהו מאחורי הקלעים צוחק ברשעות).

לא אוותר, אני כן אוהבת את עצמי , אוהבת מספיק כדי להמשיך ולא לוותר, אוהבת מספיק כדי להעניק לי את ההזדמנות לעלות על דרך המלך. הרי אני מלכה , לא???

מחר יש ארוע משפחתי (בר מצוה) באולם יוקרתי ששם דגש על אוכל גורמה טעים ומזמין.

וכבר אני במחשבות על התמודדות, הישרדות אל מול  הרגישות שלי , לא מוכנה לוותר, אני אלך, אהיה מספיק חזקה כדי לשרוד את הארוע וגם לחזור הביתה בשלום כדיי לספר....