לאחרונה גיליתי דבר "מדהים". אני כותבת את זה במרכאות משום שפעם זה לא היה דבר מדהים בעיני אבל היום, בעידן הדיכאון והחרדות שלי, זה כן.

גיליתי שאפשר לעשות כמה דברים במקביל. כלומר, כשיש לי חרדה לא נעצרים החיים שלי. כמו שאני ממשיכה לנשום והלב שלי ממשיך לפעום כך גם המוח שלי ממשיך לעבוד (למרות שלי זה נראה שלא...) וגם הרגשות שלי ממשיכים לעבוד וגם הגוף שלי ממשיך לעבוד.

התגלית הזאת עבורי הייתה באמת מדהימה כי גיליתי שאני יכולה לקום מהכיסא כשיש לי התקף חרדה למרות שזה ממש לא נעים. ראיתי שאני גם יכולה להפעיל את המכונת כביסה כשיש לי התקף חרדה ואפילו לרחוץ כלים. גיליתי שאני יכולה לקבל חיבוק מבעלי אבל יותר מדהים מזה שאני יכולה ליהנות מהחיבוק תוך כדי התקף החרדה. זה ממש מדהים! איך זה יכול להיות שאני יכולה להיות עם התקף חרדה, הגוף מרגיש כאילו אני הולכת להתעלף, הדופק מטפס למעלה בקצב מטורף, גלי חום וזיעה שוטפים אותי (טוב, אתם מכירים את הסימפטומים...) ובתוך כל הבלאגן הזה, בתוך כל הסבל הזה, אני יכולה ממש ליהנות מהחיבוק. אני גם יכולה לראות פרק של איזו סדרת קומדיה ואפילו לצחוק (אם זו סדרה מצחיקה כמובן - תשקיעו בבחירת הסדרות...). 

כך גיליתי שאם אני עושה דימיון מודרך להרפייה (ויש כאלה מלא ביוטיוב) ואני במאמצים כבירים מאמנת את ה"שריר" הזה של המודעות להרפייה ומלמדת מחדש את הגוף שלי להרגיש הרפייה (כי אחרי כלכך הרבה שנים עם חרדות אני ממש לא זוכרת איך זה מרגיש) אני יכולה לעשות את זה תוך כדי התקף החרדה. אז כן, הלב דופק, הסחרחורת כבר שם ותוך כדי זה אני במקביל מרגישה את התחושות הנעימות של ההרפייה. ומכיוון שסופה של כל חרדה להירגע (גם אם אחרי  חצי שנייה מתחילה עוד חרדה!) ואילו ההרפייה היא משהו מכוון שאני שולטת עליו, יוצא שהחרדה עוברת ואני נשארת רק עם הרפייה. זה אפילו די נחמד...

העניין החשוב פה, כך אני רואה את זה,  הוא שההרפייה לא נועדה להפחית את החרדה. ההרפייה באה להכניס לחיים שלנו אופציה אחרת חוץ מחרדה. היא באה להזכיר לנו שאפשר להרגיש גם דברים טובים והם בשליטה שלנו. אני יכולה להפעיל את זה כמה שאני רוצה ומתי שאני רוצה (להבדיל מהחרדה). החרדה היא אינה בשליטה שלנו. מערכת העצבים שלנו "קוראת" מצב כלשהו ומופעלת (לצערנו). 

אני מאמינה גדולה בטיפול, שאמור לאט לאט להכניס לנו שקט במערכת הלא מודעת שלנו ולהפסיק לקרוא את המציאות כאיום ממשי. אבל אני גם מאמינה שזה לא מספיק לעשות רק דבר אחד. צריך לעבוד על כמה דברים במקביל.

בתור אחת שסובלת מחרדות כבר 10 שנים אני מכירה היטב את תחושת חוסר האונים למול החרדות הקשות, תחושת חוסר השליטה והתסכול. זו תחושה איומה!!!

אבל אם תוך כדי החרדות הבלתי נשלטות האלה אני עושה דברים שהם כן בשליטתי (שוב, לא כדי להפחית את החרדות) תחושת חוסר האונים פוחתת ואני מרגישה יותר בשליטה.

מה שזה גרם אצלי, זה שהחרדות יהיו בעוצמה הרבה יותר נמוכה וגם יעברו יותר מהר. הן עוברות יותר מהר משום שפעם, כשהייתי עסוקה בלנסות להחזיק את עצמי עד שהחרדות יעברו או במקביל להתפלל לאלוהים שזה יעבור כבר (זה לא עזר...), המחשבות רק החמירו את החרדות. אם כל הסיפור התחיל בחרדה קטנה יחסית, תחושת התסכול הובילה לעוד חרדות שגרמו לעוד מחשבות (וכן הלאה...). אבל אם כשיש חרדה, אני במקביל עסוקה בהרפייה, אני כבר לא פנויה להתעסק במחשבות חרדתיות שגורמות לי להיתקע שוב ושוב ברחוב ללא מוצא. כך אני מוצאת נתיב מילוט חדש ואפילו די יעיל.

מה זה כל האופטימיות הזאת על הבוקר???