אני נוהגת בגי'פ. כביש החוף. אנחנו כבר ליד נתניה. חבר שלי (לימים בעלי) עם רגל נפוחה מעקיצת דבור יושב לידי ומאחור חבר שלקח איתנו טרמפ. לג'יפ הגדול (גדול מדי עבורי...) מחוברת גם עגלה. אנחנו נוסעים לעזור לגיסי לעבור דירה. ובעלי שיחיה עם הרגל הנפוחה לא יכול לנהוג. אז אני נוהגת. ברור. אני, הבחורה הקטנה שבקושי מגיעה ללחוץ על הדוושות נוהגת עם ג'יפ ועגלה.

הכל כרגיל. הכל בסדר. יום שבת רגוע ונעים. 

ופתאום סחרחורת מוזרה. רק לכמה שניות. תחושה מוזרה שלא הרגשתי בחיים שלי. כמו תחושת איבוד שליטה שמרגישים על רכבת הרים.  אבל אני לא על רכבת הרים. אני סתם נוהגת. כמו שנהגתי אלפי פעמים. אין שום בעיה. הכל רגיל. אבל משהו מוזר קרה ואני לא מבינה מה זה. תחושה לא נעימה שלא הייתי רוצה להרגיש שוב. בעלי ראה את זה ושאל אם הכל בסדר. אמרתי לו שכן, שנראה לי שאני צריכה לשתות קצת מים. שזאת הייתה סתם סחרחורת קלה ושזה עבר.

ככה הכל התחיל. לפני 10 שנים. בסחרחורת קלה ולא ברורה. סחרחורת שעברה אחרי כמה שניות מעטות. 

בפעם הבאה זה תפס אותי באוטובוס בירושלים. נסעתי בבוקר ללימודים ופתאום תחושת מחנק לא ברורה. סחרחורת רק הרבה יותר גרועה. משהו מוזר. שוב תחושה מוזרה ולא מוכרת.

מה קרה? מה זאת הסחרחורת הזאת? מאיפה היא באה? מה גרם לה? הרי לא היה שום דבר מיוחד במה שעשיתי. באוטובוס הזה נסעתי כבר הרבה פעמים. עשיתי את הדרך הזאת כבר הרבה פעמים. אכלתי ארוחת בוקר. הכל בסדר. אז למה יש לי סחרחורת? למה התחושה המוזרה הזאת כאילו שאני הולכת להתעלף? מאיפה זה בא?

אני יורדת מהר מהאוטובוס. זאת ממש לא התחנה שלי אבל לא אכפת לי. לא יכולתי להישאר על האוטובוס אפילו לא שנייה. זו הייתה תחושה כלכך מפחידה וכלכך לא נעימה. אני לא רוצה להרגיש את זה יותר אף פעם בחיים שלי. לא ידעתי אז מה מחכה לי...

זה המשיך לתפוס אותי בכל מיני מקומות ובכל מיני מצבים. אף פעם לא בזמן המתאים ולא במקום המתאים. זה תמיד היה מפחיד ולא ברור. לקח לי הרבה שנים להבין שקוראים לזה "חרדה". הבנתי שמשהו לא בסדר אבל פשוט לא הצלחתי לעצור את כדור השלג הזה שהלך והתעצם, הלך וגדל. ניסיתי להדחיק את זה. והאמת, הייתי פשוט אבודה. לא הבנתי למה זה קורה לי. לא ידעתי מה לעשות עם זה. המצוקה הלכה וגדלה. אף אחד מסביבי לא הרגיש שמשהו לא בסדר. ניסיתי להמשיך את החיים שלי כרגיל. ניסיתי להתעלם. ניסיתי לבדוק עם עצמי שוב ושוב למה זה קורה. ניסיתי להבין בכלל מה קורה. וככל שניסיתי יותר להבין כך בעצם הבנתי פחות. ככל שניסיתי להשיג יותר שליטה כך איבדתי אותה יותר ויותר. ככל שניסיתי למצוא את החוקיות שבעניין, כך הלכתי ושקעתי בתוך החרדות יותר ויותר עד שהן הפכו להיות חלק ממני. חלק גדול ומרכזי.

הרי, איך זה יכול להיות שאני בצימר עם בעלי. שקט מסביב. קנינו את כל הדברים שאנחנו אוהבים לאכול. הילדים מסודרים אצל סבא וסבתא. מה עוד צריך? ובתוך כל השלווה הזאת פתאום יש התקף חרדה. איך זה יכול להיות? למה זה קשור? חייב להיות הסבר הגיוני לתחושות הקשות האלה בתוך ים השלווה. איך זה שאני לא מרגישה שלווה? איך זה שהלב שלי דופק בקצב מטורף כזה? ומזה גלי החום האלה? אני תמיד סובלת מקור. איך זה יכול להיות שאני כולי מזיעה? אני בצימר ואני אמורה להיות רגועה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

זה האבסורד הגדול של החרדה. להרגיש איום כשאין אחד כזה בנמצא. להרגיש מותקפת כשאין שום דבר שמתקיף אותי.

האבסורד הגדול הזה הוא זה שגורם לנו כלכך לפחד מהחרדה. הסתירה הגדולה הזאת בין המציאות הרגועה והשלווה לבין סופת הטורנדו שמתרחשת לנו בתוך הגוף והורסת את כל התחושות הנעימות.

אין חוקיות בחרדות. זה לא כמו פחד גבהים. את זה פיתחתי בגיל צעיר. זה היה הדבר היחידי שהכרתי בתחום הזה של פחד. לא הייתי צריכה לחשוב על זה. הייתה חוקיות מאד ברורה. ברגע שאני עולה לגובה אני מרגישה את הפחד הזה. אם לא עשיתי סנפלינג הכל היה בסדר. אז לא טיפסתי על סולמות גבוהים. ואם היו סולמות בטיול, התגברתי על הפחד כי ידעתי שיש לי פחד גבהים ושזה תיכף יעבור. ברגע שארד מהסולם. 

אבל בחרדות אין חוקים. פתאום זה תופס אותך, כשאתה הכי לא מוכן לזה. באמצע נהיגה, באמצע ארוחה, באמצע פגישה, באמצע החיים...

הניסיון למצוא את החוקיות הוא פעולה שלוקחת אותנו בדיוק בכיוון ההפוך ממה שאנחנו רוצים. אנחנו רוצים להחלים, להפסיק את החרדות וההתעסקות בחוקיות גורמת להן רק להחמיר. ההתעסקות בחוקיות מייצרת את המחשבות הטורדניות. הרי אם אני אנסה לשחזר בדיוק כמה כוסות מים שתיתי מהרגע שקמתי אולי אצליח איכשהו להסביר את הסחרחורת המוזרה הזאת, לא? אם אני אמצא את המאכל שגורם לי לתחושות לא טובות אז אולי זה יסביר את כאבי הבטן. אם אעשה בדיקות דם אז אולי אצליח למצוא מה הבעיה הרפואית שלי שגורמת לתחושות הלא טובות האלה. אני חייבת למצוא מה גורם לזה כי אני חייבת להפסיק את הדבר הנוראי הזה.

אבל אין שום גורם חיצוני לחרדות. 

זה הכל שם בפנים.

בתוכנו.

ושם גם נעוץ הפתרון.