היי

אתם מכירים את זה שהחיים פתאום נראים אותו הדבר ונשאר יותר מידי זמן להתעסק בעצמנו? במחלות שלנו? ברחמים העצמיים שלנו?  מידי פעם זה קורה לי ואז אני מכניסה את עצמי לשינוי מסלול, כך אני קוראת לזה. אני מבינה שאני שמה פוקוס יותר מידי על הבריאות שלי ועל כן אני מחפשת תעסוקות אחרות.
בשבוע שעבר הבנתי שמשעמם לי מידיי, מאוד מוזר, תחושה לא מוכרת, שלי ישעמם? אז מיד הוצאתי דיסק שקניתי לפני ארבע שנים ואף פעם לא היה לי זמן לראות אותו. הדיסק הזה הוא שיעור בצ'י-קונג. האמת שלאחרונה שמעתי מהרבה כיוונים על הצ'י-קונג, בגדול מדובר בהתעמלות סינית שתפקידה לחבר בין גוף לנפש. פשוט תענוג. בנתיים אני עושה כבר שבועיים ובכל שבוע יצא לי לעשות 4 פעמיים שיעורי צ'י-קונג עם הדיסק. זהו דיסק שקניתי פעם במצפה אלומות, עוד לפני שהייתה לי סוכרת :-) אני חייבת להודות שאני מרגישה מדהים וממליצה על זה בחום. זה היה אצלי בבית 4 שנים ולא יצא לי לעשות. מי שמעביר את השיעור הוא בחור שחלה בעקבות שירותו בשייטת בפסוריזיס קשה, הצ'יקונג הציל אותו.
בנוסף הרגשתי שאם אני משועממת אז אני יכולה לתרום מהזמן שלי לאנשים שזקוקים לו ופניתי דרך האתר של "עלם" ללשונית המתנדבים, רשמתי את שמי וחזרו אלי מקרית גת. נפגשתי כבר השבוע עם אחראית המתנדבים ובקרוב מאוד יצמידו לי נערה שאלווה אותה במשך שנה ואעזור לה בכל מה שאוכל. אני מאוד מתרגשת.
ולבסוף, זכרתי שבעבר למדתי מספר חודשים "שיטת ימימה" וזה היה מאד לעזר, התקשרתי לאותה אישה שלמדתי אצלה וקבעתי שאחזור ללמוד כבר מיום שני הקרוב.
 

איזה כיף שאני אדם מעשי, לא נותנת לעצמי ליפול לתוך שיעמום ומחשבות שליליות וישר שאני מזהה ריקנות וחלל בזמן אני יודעת למלא אותו.

מתרגשת לקראת שבוע הבא ומאמינה שגורלנו בידנו - נקודה למחשבה.