לפני 3 שנים הייתי מטופלת אצל פסיכולוג בשיטה הקוגניטיבית-התנהגותית (CBT). היו לי חרדות קשות. בטיפול למדתי נשימות, התאמנתי בביו-פידבק מול תוכנת מחשב וקיבלתי הנחייה לשנן משפט שאותו עלי להגיד לעצמי בזמן התקף חרדה (נדמה לי שהוא נקרא משפט אוטוגני). המשפט שלי היה "אני רגועה ושולטת במצב". היה עלי לנשום נשימות איטיות ובזמן הנשיפה להגיד לעצמי את המשפט.

אני מניחה שיש אנשים ששיטה זו עושה עליהם פלאים.

לי היא לא עזרה בכלל. בזמן התקף חרדה אני ממש לא רגועה והדבר האחרון שקורה הוא שאני שולטת במצב. 

אולי אם הייתי אומרת לעצמי את המשפט הזה בזמן רגיעה והייתי מתרגלת את מצבי הרגיעה, אולי אז זה היה עוזר.

אחרי שהתחלתי לקרוא על בודהיזם הבנתי גם למה השיטה הזאת לא עזרה לי. ככל שאנחנו מנסים להשיג שליטה על משהו שבעצם לא ניתן לשלוט בו כך קורה המצב ההפוך - אנחנו מאבדים שליטה.

התקף חרדה, כך למדתי, הוא תהליך פיזיולוגי אוטומטי של הגוף. אין לנו אפשרות לשלוט על הדופק המהיר והחזק שפתאום מופיע בהתקף. ככל שננסה להימנע מההתקף ולהפסיק אותו כך למעשה אנחנו מחזקים אותו.

אני קוראת לזה המלחמה במלחמה. נלחמים בתאונות הדרכים. נלחמים בסמים. נלחמים באלימות. אבל למרות כל המלחמות שלנו, תאונות הדרכים עדיין כאן, הסמים והאלימות עדיין כאן. גם המלחמה בסרטן לא ממש עוזרת...

הבודהיזם קורא לזה להיאחז בסבל. לרצות שמשהו שיש לנו יעלם. קיימת בתוכנו תשוקה למשהו. במקרה הזה תשוקה שהחרדה תיעלם. אך חרדה לא יכולה להיעלם. כאן המקור לסבל - השאיפה שלנו לסלק מטרדים המהווים מקור לתסכול היא בעצם אשליה. לא ניתן לחיות ללא כאב, ללא אכזבות, ללא קושי, ללא מטרדים. אבל אפשר לחיות עם הכאב, עם הקשיים ופה בדיוק מתרחשת ההיפרדות מהסבל. במקום לנסות להיפטר מהמטרד (או להילחם במלחמה כפי שאני קוראת לזה) יש הרבה מקום לצמיחה, להתפתחות, ליצירתיות ובדיקה כיצד אני לוקח את הקושי ומשתמש בו בשביל להתפתח. כלומר, אם אני יודעת שאני אדם רגיש מאד, שלוקח כל דבר ללב, עלי ללמוד לשמור על עצמי (מי אמר שחייבים לראות חדשות כל ערב???) ולפתח דרכים יצירתיות שמתאימות לי לנתב את הרגישות הגדולה הזו למקומות של התפתחות. בדיוק כמו שאדם שיש לו נטייה להשמנה לא אמור ללמד את הגוף שלו לאכול כמויות אדירות של אוכל משמין ועדיין לא משמין. זה דבר לא אפשרי. אבל הוא יכול ללמוד שיש לו נטייה להשמנה ועליו להקפיד יותר על האוכל.

כשהחרדה תוקפת אותי, סתם כך, בלי שום הכנה מראש, אני כבר מכירה את סימניה. אני יודעת שהסחרחורת היא לא צניחת סוכר. אני יודעת שהכאב בחזה הוא לא התקף לב. התחושות הירדמות ביד שמאל היא גם לא התקף לב. כאבי הבטן והבחילות הן לא וירוס שתקף אותי. דפיקות הלב המואצות והחזקות למרות שאני יושבת ללא מעש הן לא סימן לכך שאני עומדת להתעלף. גלי החום וההזעה המוגברים הם לא סימן לבעיה פיזיולוגית כלשהיא.

ויש את עניין המחשבות. המשפטים שאני אומרת לעצמי בראש. לפעמים המשפטים באים לפני ההתקף ובעצם גורמים לו ולפעמים קודם מגיע ההתקף ואז המחשבות מתחילות לטחון לי את הראש. "איך זה יכול להיות"? "למה זה מגיע לי"? "מה לא בסדר אצלי"? "מה אני עושה לא נכון"? "אולי בכל זאת יש לי בעיה רפואית"? "אולי בכל זאת משהו לא בסדר"? "אולי אני צריכה ללכת לבדוק את זה"? "אולי בכל זאת משהו שאכלתי גרם לכאבי בטן"? וכך אני מנסה להיפטר מהחרדה ולנסות להבין את שורשיה. מה גרם לה. וככל שאני חושבת יותר, החרדה מתגברת, הפחד מהחרדה הולך וגובר והסיכויים שהתקף כזה יחזור הולכים וגוברים. זאת המלחמה במלחמה. ההיאחזות בסבל. ההיאחזות בתשוקה שהחרדה הזאת תיעלם.

בשלב הראשון עשיתי תצפית. בדקתי (כאילו אני מסתכלת על עצמי מבחוץ) מה קורה בזמן החרדה. אילו משפטים אני אומרת לעצמי. אילו מחשבות עברו לי בראש. בדקתי כיצד אני מפעילה משאבים מטורפים כדי לנסות להיפטר מהמטרד הנוראי הזה (שאני באמת לא מאחלת לאף אחד לחוות). 

בשלב השני זיהיתי את התחושות הפיזיות והוכחתי לעצמי שוב ושוב שהתחושות חוזרות על עצמן. זיהיתי גם את המשפטים והמחשבות שטורדים את מנוחתי וגם הם חוזרים על עצמם.

בשלב השלישי ניסיתי לא לעשות כלום. לא לזוז. להיות בחרדה. להיות במצב בלי לעשות שום דבר. בלי להפעיל שום מנגנון. בלי לקום. בלי לנסות להילחם. בלי לנסות להעביר את החרדה. פשוט להיות במצב כמו שהוא. ראיתי שהחרדה באה, היא נמצאת, היא מכאיבה לי פיזית ורגשית אבל אני עדיין בחיים. חוץ מחוסר הנעימות של החוויה, לא קרה לי כלום. לא התעלפתי. לא התמוטטתי. לא קרה כלום. אם מישהו היה מסתכל עלי מבחוץ הוא בכלל לא היה יודע שאני עוברת עכשיו התקף חרדה. 

בשלב הרביעי התחלתי להגיד לעצמי "זה פשוט לא משנה". כל משפט או מחשבה שעלו לי נתתי להם להיות ואז אמרתי לעצמי "זה לא משנה". כלומר, עוברת לי מחשבה בראש "אולי יש לי בכל זאת בעיה רפואית" ואני בתגובה למחשבה אומרת לעצמי - "זה פשוט לא משנה".

בשלב החמישי אמרתי לעצמי - "זה לא משנה, אני יודעת שאני מסוגלת להתמודד עם זה" או "זה פשוט לא משנה, אני יודעת שאני בריאה".

בשלב השישי, כשהחרדה רק התחילה, דיברתי אליה (בלב כמובן, אף אחד לא שומע ולא יודע), הזמנתי אותה בחום להיות. כמו אורח. ממש הכנסת אורחים. לא נלחמתי בה. לא ניסיתי לטרוק לה את הדלת. לא ניסיתי להעלים אותה. לא ניסיתי לעצום עיניים ולהגיד שהיא לא באמת כאן. להיפך. נתתי לה לבוא והזמנתי אותה להישאר. לשמחתי, די מהר היא כבר לא רצתה להישאר הרבה זמן. כבר לא שעות ארוכות של חרדות. תוך כדי החרדה דמיינתי את עצמי בחדר כושר של מתאגרפים מתאמנת. נותנת אגרופים לשק אגרוף. דמיינתי את עצמי חזקה. מתמודדת. עומדת יציבה ואיתנה.

כך לימדתי את עצמי להפסיק לפחד מהחרדה. אני כבר לא דואגת שאולי החרדה תגיע. אני יודעת שהיא תגיע. ברור לי שיש לי חרדות. אני לא נלחמת בהן יותר. אני מתמודדת איתן. הן חלק ממני. הן לימדו אותי כמה דברים חשובים. הן לימדו אותי שבעצם אני חזקה ואני מסוגלת להתמודד. הן לימדו אותי שאני מאד רגישה ועלי ללמוד לשחרר את הרגשות הרבים שמצטברים אצלי. אם זה על ידי מדיטציה (שלמדתי פשוט דרך יוטיוב) או על ידי עשייה יצירתית כלשהיא כמו ציור. עשייה יצירתית לא לשם התוצר אלא לשם השחרור דרך יצירה. עשייה של משהו חדש. אין לתוצר כל משמעות ולעיתים התוצר מגיע לפח ומפנה מקום ליצירה חדשה.

אני כבר לא נלחמת יותר.