תהליך הגילוי והאבחון של המחלה שלי ארך שנים. במשך השנים הללו עברתי תהליכים שונים ומשונים ובראשם - הכחשה.

 

אני? חולה כרונית? מה פתאום. אני סתם עצלנית/ זו טעות של הרופא/ זו טעות של הבדיקה / זו לא בדיקה מספקת / לחולים אחרים יש גם כזה וכזה בבדיקות ושלי תקין  וכיוצא באלה.

 

כשהחמיר המצב דילגתי מרופא לרופא בתקווה שמישהו יגיד משהו שונה. לא הייתי מגלה לפרופסור א מה פרופסור ב אמרה - ובודקת אם הם מגיעים לאותן מסקנות. חיפשתי מובהקות. חיפשתי ידיעה. חיפשתי שחור - ולבן. ואני, שגודלתי על ערש תרבות הקניידעלעך לפיה רופא הוא גיבור על יודע כל - גיליתי מרגע לרגע איך הרופאים מתגמדים ומואנשים לנגד עיני. בשר ודם. יש להם בעיות בעצמם. לפעמים גם הם חולים ולפעמים גם הם טועים. רגע, ואם הם טועים אז בטח הם טועים איתי! הא!

 

פיללתי לאיזה דוקטור האוס שיזנק להציל את המצב, ותוך שימולל את שיער ראשי או משהו, יכריז אגב אכילה כי בסהכ מדובר בתסמונת פחמימות ושאני צריכה פשוט לחדול מזה וזה יפתור הכל. אך לא היה בנמצא דבר שכזה. איזה דיאגנוזיסט על שממעוף הציפור יביט על שלל הבדיקות, ההמחשות, הקליניקות, הניסויים וההיסטוריה ויעשה 1+1=די בריאה בעצם.

 

עבר הזמן והמחלה התקדמה לה.עבר זמן ואני צברתי שעות מחקר מרובות אל מול אוכלוסיות דומות במצבי (הידד לאתר כמוני!), מחקרים, מצגות, מאמרים. לא היה פורום רפואי אחד בתחום שלא הטרדתי בו את מנהליו במיני מינים של קושיות - בארץ ובעולם. ועדיין - לא השכנעתי, אבל משהו החל לחלחל ובעיקר העובדה שהחיים השתנו ומוכרחים למצוא משהו ולשים לזה סוף. לא שאפשר לשים סוף למחלה כרונית, אבל ככה לשפר, לשדרג.

 

בדרך היו כמובן ניסיונות רבים שונים ומשונים - להיות צמחונית, להיות טבעונית, דיקור, שיאצו, הומיאופתיה,  טלפתיה, תוספי מזון, דיאטה,  השמנה, פעילות גופנית כזו, ואחר כך אחרת, מעט שינה, הרבה שינה, יין לפני השינה, שינה לפני השינה - וגם אחריה. להיות חולה זה מעייף.

 

השלבים בעיכול היותך חולה במחלה כרונית מזכירים קצת שלבי אבל; הכחשה - הדחקה - התעלמות (שכמובן לא ניתנת באמת) - דיכאון - קושי - עיכול - הפנמה- שיתוף - והתמודדות.

 

אני איפשהו בשלושת השלבים האחרונים כנראה. אבל יש ימים בהם חוזרים בבת אחת אחורה לשלב קושי כלשהו והיום זה כזה יום. כזה יום שבא לי לצעוק (אבל אי אפשר ומה יגידו, והשכנים, והילדים, ובל נבהיל את בן הזוג, ובל ישלחו בנו את החברה עם החלוקים הלבנים ונתפקד למפלגתו של היהודי המשיחי המריץ עצמו לראשות ממשלת ישראל בחושבו שהוא שליח האל..נו, המפחיד ההוא, ההזוי, משידורי התעמולה).

 

כזה יום שכואב כל היום, אבל ממש כ-ל ה-י-ו-ם ולא משנה מה ניסיתי, ולא משנה מה אעשה, ואעסה. שמנים, ואמבטיות, וספורט (שקט! אני קוראת לזה ספורט! הכל יחסי לא?), ומנוחה ואוכל ואוכל ואוכל.

 

כזה יום שאתה ממש, אבל ממש, משתדל להיות נעים ויעיל כלפי הסביבה למרות שאתה פקעת של עצבים חסרת סבלנות.

 

כזה יום שאם היינו מדמים אותו לקומקום של פעם, כזה עם זרבובית, היתה יוצאת ממנו שריקה מעצבנת ומתמשכת לאורך היום כולו, עם הבהובים במצב שינה.

 

אז כזה יום היה לי ואיזה כיף שהוא נגמר. כי עם ימים כאלה באמת הכל נראה רע.

 

 

אגב, לאור המצב הזה והגילוי וכו אני מביטה אחרת באנשים. מנסה לפעמים לזהות באנשים ההולכים ברחוב, מי מהם מסתיר את הכאב שלו. פתאום שמן בעיני זה לא בהכרח מוזנח אלא אולי חולה על סטרואידים. הרבה אספקטים השתנו.

 

ועכשיו לנזר הבריאה - מכשיר הסלולר. רבותיי, המכשיר החמקמק והחכם הזה מסייע לי במיטה. (הי! לא ככה!). מידי ליל כאב, נכנסים אט אט למיטה אחרי שכולם כבר מזמן נוחרים - אני והוא - ומשחקים יחדיו עד שהעייפות מכריעה את הכאבים. הסלולרי מסיח את הדעת נהדר. ממליצה בחום (ובקור. בקור, אגב, כואב יותר).

 

בתקווה לימים טובים יותר. ואמרו אמן!