עברה שנה מאז שהתחיל הדיכאון שלי. עברו 10 שנים מאז שהתחילו החרדות. אחרי כלכך הרבה שנים עם סבל, אחרי לימודים, חתונה, עבודה ו-3 ילדים, החלטתי לעצור ולסכם את כל התובנות שהגעתי אליהן עד כה:

 חשוב מאד שתהיה תמיכה. בלי תמיכה של משפחה או חברים מאד קשה להתרומם לבד. זה אומר שתהיה לפחות דמות אחת ששותפה בכל מה שקורה. יודעת את הפרטים. נמצאת בקשר קבוע. שואלת ומתעניינת לעומק. לוקחת חלק בתהליכים. דמות שאפשר לספר לה הכל. דמות שיכולה להעניק אהבה והרבה. דמות שמראה איכפתיות ורוצה לעשות דברים כדי שיהיה טוב. רוצה לעזור. דמות שיכולה לתת כוח ולעודד ברגעים הקשים. דמות שלא תנטוש גם כשקשה. שתהיה שם למרות שהיא לא יכולה לקבל כרגע בחזרה.

 חשוב למצוא את הטיפול המתאים. אני עברתי כמה סוגי טיפול עד שמצאתי מה עובד בשבילי. חשוב למצוא מטפל שמתחברים אליו ושיכול להכיל ולעזור. אם אחרי תקופה של טיפול אין שום שינוי, שום הטבה, שום תזוזה. כדאי להחליף מטפל או סוג טיפול. הטיפול אמור לעזור.

חשוב לטפל בכמה מישורים במקביל. נפש האדם היא מורכבת ועל כן הטיפול הוא מורכב. אי אפשר להתמקד רק בחפירה בעבר בלי לתת כלים להתמודדות עם ההווה. חשוב להבין מדוע החרדות הגיעו ומה הן משרתות אבל חייבים גם כלים להתמודד עם החרדות ביומיום. חשוב לחזק את הביטחון העצמי, להעלות את הערך העצמי, ללמוד לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי ובמקביל גם ללמוד להפסיק לפחד מהפחד ולמצוא את האומץ הפנימי.

חשוב שתהיה מוטיבציה פנימית. מוטיבציה כזו היא בעצם רצון פנימי, מנוע פנימי שעוזר לנו לקום בבוקר, עוזר לנו להאמין בעצמנו, עוזר לנו להתגבר על מכשולים ודוחף אותנו לעשייה. בלי מוטיבציה פנימית, אין מה שיגרום לנו לנוע קדימה לעבר השינוי המיוחל. גם בימים טובים יותר, מצאתי את עצמי יושבת חסרת מעש בלי שום חשק לקום ולעשות משהו. היה חסר מנוע פנימי שידחוף אותי קדימה. שיגיד לי "יאללה, תקומי, תעשי משהו, את מסוגלת, את יכולה". מוטיבציה כזאת אמורה להיבנות עוד בילדות. אצלי זה לא קרה. אבל זה משהו שאפשר לעבוד עליו. משהו שאפשר לשפר. ומה שמאד מאד עוזר פה זה מוטיבציה חיצונית. כשהבנתי שהמוטיבציה הפנימית שלי הלכה לאיבוד התחלתי לעבוד עם בעלי (כבר אמרתי שצריך תמיכה???) דרך מוטיבציה חיצונית. דרך פרסים. כל צעד שעשיתי והתקדמתי - קיבלתי פרס ובמקביל עידוד, חיבוק אוהב, נשיקה, חיוך. תוך זמן קצר, הרגשתי שהמוטיבציה הולכת ונבנית. הולכת וגדלה. יש עוד הרבה עבודה. אבל אני בכיוון הנכון. חייבים את המנוע הפנימי הזה כדי לזוז. כמו שאוטו לא יכול ליסוע בלי דלק, גם גם האדם לא יכול לנוע ללא מוטיבציה פנימית.

 חשוב מאד לתרגל ולהתאמן. כדי שטיפול יעזור, כדי שמשהו ישתנה, כדי שיהיה שיפור במצב ונראה תוצאות, חשוב מאד להתאמן. כמו שבשביל שיהיה כושר צריך להתאמן, כך גם הנפש צריכה להתאמן. גם אם עושים מדיטציה (ואם עוד לא התחלתם אז קדימה לעבודה...) צריך להתאמן. גם אם רוצים להפסיק לפחד צריך להתאמן. גם אם רוצים ללמוד לאהוב את עצמנו צריך להתאמן. גם אם רוצים ללמוד להירגע צריך להתאמן. לשבת ולחכות שהדברים יסתדרו מעצמם - זה לא קורה. לקחת כדורים ולחשוב שהם יסדרו הכל - זה לא קורה. צריך להתאמן. אם אנחנו לא זזים, גם הנפש לא זזה וגם הקושי והסבל לא זזים. הדבר הכי טבעי בעולם זה תנועה. מים זורמים, אוויר זז, כדור הארץ מסתובב, המחוגים של השעון זזים, הזמן עובר ודברים קורים. משהו חייב לזוז. משהו חייב לזרום. משהו חייב להיות בתנועה. ככה זה בטבע.

ועכשיו, כל שנותר לי, הוא ללכת לאכול משהו טעים...