תמיד הייתי שמנה. מאז שאני זוכרת את עצמי. בילדות קראו לי חבית, צמיגי, בטטה, פרה...וכל השמות היפים האלה שילדים מוצאים כדי "לפרגן" לילד השונה מהם.  לא תמיד זה הפריע לי כל כך, איכשהו הרגשתי שאני מתרגלת לעובדה שאני גדולה יותר מהחברות שלי, שאני לא יכולה לקנות בגדים בחנויות רגילות כמו קסטרו ושאני צריכה לקבל את עצמי כמו שאני.  זה היה בעיקר מתוך ייאוש. כשאדם שמן מסתכל במראה, הוא כל כך מתוסכל ולא מרוצה, שבשלב מסויים הוא מחליט להזניח את עצמו יותר ופשוט להתעלם מעניין ההשמנה. לפעמים היו תוקפים אותי בולמוסים בלתי נשלטים כחלק מהרחמים העצמיים שהאכלתי את עצמי.  לא חישבנתי כלום ממה שאכלתי. אכלתי כל מה שבא לי. זה יכל להתחיל ב3 קוראסונים גדולים כארוחת בוקר, להמשך ב2 לאפות של שווארמה בצהריים וכמובן בערב...הזליליה ממשיכה עם איזה פסטה  עם שמנת וכו'. אין צורך להסביר כמובן שסבלתי מגזים, נפיחות, כאבי בטן וצרבות באופן קבוע ומתסכל מאוד.  רוב הנשים שאני מכירה נמצאות כל הזמן בדיאטה, וכמובן שאני גם כל הזמן ניסיתי שיטות שונות ומשונות. ניסיתי לפני המון שנים דיאטת חרמון שבה מפרידים סוגי מזונות ואוכלים כל שבוע רק משהו אחד. ירדתי יפה בחודש הראשון, נראה לי 6 ק"ג...ואחרי זה כמובן אכלתי בכמויות היסטוריות כי התגעגעתי לכל האוכל שכל כך אהבתי. ניסיתי גם דיאטת כרוב, דיאטת קוטג' וכל הדיאטות המטומטמות האלה שיורדים בהם מהר...אבל עולים אחרי זה כפליים. ניסיתי גם דיאטות מתונות כמו שומרי משקל, אבל לא הצלחתי להתמיד בהן. ירדתי לאט מאוד והירידה לא סיפקה אותי אז נכנעתי לרעב ולהרגל.  השלב המשמעותי הראשון בו הבנתי שאני בבעיה הייתה כשהלכתי לרופא משפחה והוא הבחין אצלי שיש לי שומנים גבוהים ברמה מסוכנת בדם וגם כולסטרול מאוד גבוה. כמובן שגם כל הפרמטרים האחרים בבדיקות דם לא היו תקינים והוא אמר לי שבקצב הזה העתיד שלי לא נראה טוב.  בהמשך גם הייתי אצל אורטופד שהמליץ לי להזמין מדרסים במכון אורטופדי, כי ההליכה שלי היא לא יציבה ומגושמת. לא יודעת עד כמה יש קשר לאוכל, אבל אני מניחה שבגוף הכל קשור להכל.  בפרק הבא בבלוג אספר לכם על השינוי שעברתי מרגע זה וכמובן הדרך הארוכה שעשיתי בשביל להגיע למשקל של 75 ק"ג.  אגב, אני בחורה מאוד גבוהה...1.76, כך שהמשקל הזה הוא בהחלט דבר תקין ויפה עבורי.