לפני שבועיים חוויתי שוב משבר. עוד נפילה. שוב חרדות קשות. שוב אני בקושי קמה מהמיטה בבוקר. שוב אני מעבירה את הזמן מול המחשב. עוד סרט. עוד סדרה. כמה אפשר? נמאס לי לחכות שהזמן יעבור. המשיח כבר לא מטלפן...

והכי מרגיז, שהנפילה הזאת באה אחרי 3 ימים ממש טובים. קמתי, סידרתי את הבית, יצאתי קצת החוצה, הייתי עם הילדים. אפילו שרתי לבת האמצעית שלי שיר לפני השינה (לא נותר לי אלא לשמוח על דברים ממש קטנים שאני מצליחה לעשות).

אז אחרי הימים הטובים האלה, שפתאום חזרתי קצת להרגיש כמו בנאדם, קצת הייתי רגועה, התעוררתי רק פעמיים בלילה והיו מעט חרדות והצלחתי לחזור לישון די מהר, אחרי כל הכיף הזה - באה צניחה חזקה. בום חזק לפנים. שוב דפיקות לב חזקות שלא נרגעות, שוב סחרחורות, שוב תחושת עילפון, שוב תחושה שהכל סוגר עלי. והכל בעוצמה. ואני לא מצליחה להירגע. 

3 ימים סחבתי עם המשבר הזה, עם התסכול שאני לא מצליחה לצאת מזה, שאני לא מצליחה למצוא פתרון לחרדות הנוראיות האלה.

הלכתי לישון עם תחושות כלכך קשות שבקושי יכולתי לשאת את הכאב. בקושי נרדמתי. ממש בקושי. ב-2 לפנות בוקר התעוררתי עם חרדות קשות. אחרי כמה דקות הגוף שלי התחיל לרעוד. כל הגוף. כמו שרועדים כשקר, אבל רעידות ממש חזקות בכל הגוף. בהתחלה כמובן נלחצתי (כרגיל) והמחשבות מתחילות לרוץ בראש כמו סרט אימה. איזה סיוט. והזמן עובר והרעידות ממשיכות. ועוד. בעלי כמובן התעורר וניסה לחבק אותי. ניסה להרגיע אותי. זה לא עזר. הרעידות המשיכו.

אחרי שעה בערך משהו קרה. הגוף המשיך לרעוד אבל משהו בתוכי השתנה. משהו בתוכי נרגע. המחשבות קצת נרגעו וראיתי שחוץ מזה שהגוף רועד מאד וזה לא נעים, לא קורה לי כלום. ראיתי שאני בחיים. אני נושמת. הכל בסדר. רק הגוף רועד חזק. לאט לאט הרגשתי שאני כבר לא מפחדת יותר מהחרדה הזאת. היא כאן ומאד לא נעים לי אבל כבר ברור לי שלא יקרה לי כלום וברור לי שבסוף זה ירגע. 

3 שעות הגוף שלי רעד. הוציא החוצה המון אנרגיה שלילית שהצטברה בתוכי. כבר לא דאגתי. רק חיכיתי שזה יעבור. הגוף שלי כלכך רעד שבעלי לא יכל לישון כי כל המיטה רעדה. אבל כבר לא פחדתי יותר.

רק ב-5 בבוקר פתאום זה נרגע. פתאום נהיה שקט. כבר לא נרדמתי. אבל הכל נרגע.

זאת הייתה חוויה מאד עוצמתית. ראיתי שיש לי בעצם כוח. ראיתי שאני יכולה להתגבר. ראיתי שאני לא חייבת לפחד מהחרדות. נכון, זה סיוט. אני שונאת את החרדות האלה שהרסו לי את החיים. הייתי שמחה אם היה איזה כדור פלא שהיה מעלים אותן. אבל זה לא יקרה. רק עבודה פנימית תעזור לי. רק אני יכולה לטפל בזה. 

המשבר הגדול, התסכול שאני לא מצליחה להתמודד עם החרדות, הביאו אותי לקצה. ואחרי השבר הגדול ראיתי שאני עדיין בחיים.  מאז, כבר שבועיים שאני אומרת לעצמי שאני לא פוחדת מהחרדות. וכל פעם שבאה חרדה (וזה קורה הרבה מאד פעמים ביום לצערי) אני מזכירה לעצמי שאני כבר לא פוחדת ואני יודעת שלא יקרה לי כלום. זה אמיתי. הכאבים בחזה - חרדה. הדופק החזק - חרדה. הסחרחורות - גם חרדה. אין לי בעיות רפואיות. מבחינה גופנית אני בריאה. רק הנפש שלי מרוסקת. ואני מנסה לאסוף את השברים. ללמוד להאמין בעצמי מחדש. ללמד את עצמי שוב מה זאת מוטיבציה פנימית - להציא מחדש את הרצון להחלים ולנסות להאמין שזה באמת אפשרי. כמה זה קשה...