מאז שאני זוכרת את עצמי אמא הרגילה אותי לפנות לה'. גם בטוב וגם ברע לדבר איתו לאהוב אותו.

אני בן אדם מאוד חילוני. קשה לי להתחבר לדת כלשהי אבל אמונתי בה' היא בלתי מהוססת.

אולי זה ישמע ילדותי אבל בכל מצב גורלי בחיים שלי הרגשתי את נוכחותו. וגם לפני יומיים. 

כשעלינו לארץ לפני 13 שנה אני אמי אבי וסבתי, אימצנו חתול פרסי בן 3 שבועות. 

הוא גדל איתי, הוא היה הבעל חיים הכי חכם ואוהב שראיתי. היו לו עיניים גדולות מלאות רגש...לפני כשבוע הוא הפסיק לאכול ולשתות.  חשבנו זה צינון..ת

זימנו וטרינט הביתה כי להוציא אותו זאת יכלה להיות טראומה ענקית בשבילו. הוא עשה את כל הבדיקות השגרתיות ולא מצא כלום. הוא אמר שצרריך לעשות לו הרדמה כדי שיוכל לבדוק אותו טוב יותר...אז הוא טשטש אותו והתחיל לבדוק כל מילימטר. ואז  הוא מצא גידול בכליות. ואמר שהדבר היחיד שאפשר לעשות זה להרדים כדי ולגאול אותו מייסוריו.

היה רגע שהוטרינר לא היה בטוח אם זה גידול או מחלה אחרת בכליות...ואז עצמתי עיניים והתפללתי כל כך חזק שהתחיל לכאוב לי הראש התחננתי שזה יהיה משהו אחר וכל רגע התקווה גדלה וחשבנו שנצליח לרפא אותו והוא ימשיך איתנו עוד הרבה שנים יפות ביחד. 

קשה לי להגיד כמה זמן עבר אולי שעה ואולי 10 דקות אבל זה באמת היה כמו נצח. ואז הוא החליט חד משמעית. 

מאז קשה לי לפנות לאלוהים. אני מפחדת. התקווה הלכה תוך שניה ביחד איתו....איך אפשר להשלים עם זה??

אמרתי לאמא שלי שהוא הלך ולא סובל יותר אלא זה אנחנו אלה שנותרנו להתגעגע ולבכות.