אז לא כתבתי פה כמה זמן.. הייתי (ואולי עדיין) צריכה לעכל את הסיטואציה החדשה אליה זרקתי את עצמי. אני כבר שלושה שבועות פה ובשבוע שעבר יצאתי לראשונה הביתה. את הסופ״ש ביליתי עם אימי. הוא היה מלווה בהמון חששות וחרדות בהם עמדתי. אכלתי לפי התפריט והייתי גאה! במשך שלושת השבועות האחרונים  הספקתי להחליף את דעתי על המקום בערך כמספר זוגות הגרביים שהבאתי איתי. בתחילה, הייתי מאוד מתוסכלת ובעיקר ממורמרת. לא ידעתי איך ״לאכול״ את המקום הזה. החוקים, הכללים, הנהלים. בימים האחרונים ולאחר החזרה מהסופ״ש הבנתי שעם כל הקושי הכרוך בתהליך יש משהו במקום הזה שעובד. עובדה, הצלחתי לעמוד בתפריט בבית, לאכול עם אנשים, לא לעשות התעמלות ולא ללעוס אפילו מסטיק אחד!! נמנעתי מדפוסי התנהגות שאפיינו אותי בשנים האחרונות. לאט לאט אני מתחילה להבין עם מי ניתן לדבר במסגרת הזו ומי יכול לשמש לי כאוזן קשבת. אני לא מצפה שיקבלו את טענותיי בכל עת וילכו עם הצד החולה שבי, ממש לא.. אבל כן חשוב לי שיקשיבו לדבריי ולקושי שלי. חשוב לי שיסבירו לי את ההיגיון מאחורי הדברים. ואכן, משהי מהצוות אמנם לא קיבלה את דברי אך הקשיבה תחילה ולאחר מכן דאגה להסביר לי מדוע לא ולא לשלוח אותי בחזרה רק עם ה״לא״. השיחה איתה גרמה לי לבטוח קצת יותר במסגרת הזו. כשאני מבינה את הסיבות יותר קל לי להתנהל ולהבין שלא עושים לי דווקא.. הדרך שלי עוד ארוכה ואני רק בתחילתה, אך אני מרגישה שאני מתחילה לפסוע בצעדים קטנים ומפסיקה לדרוך במקום.. זה גם משהו לא? ;)