מחרדה חזרה לחיים.

קצת עליי

31/12/12 18:33

610 צפיות

קוראים לי אריאלה , אני בת 17 ואני בטח מהצעירים פה , וזה מה שהכי כואב - לראות בן אדם צעיר שכל החיים לפניו, שאמור כעת כבני גילו לצאת לבלות , לסיים את לימודיו בתיכון ולהתכונן לשירות הצבאי ולחיים עצמאיים, מוצא את עצמו יום בהיר אחד , תלוי בסביבה ,מרגיש שהוא לא בטוח בעולם הזה ושהתקף הבא עלול לבוא בכל עת ,עם תחושה שרוב חלומתיו התרסקו , לוקח כמויות של כדורים שכבר חודלים מלעזור ומתרוצץ בין כל סוגי הטיפולים האפשריים .

אבל אל תחשבו שאני יושבת ומרחמת על עצמי ועל מר גורלי -
האדם הרי לא נבנה מרחמים , אלא ממעשים שהוא עושה למען עצמו ,
ואני עושה מלא .
אני נשארת חזקה למרות הכל .
אבל כשאני נשארת חזקה יותר מידיי זמן , יש לי את רגעי השבירה שלי.

זה כל כך קשה לחיות שהאיוב הכי גדול שלך נמצא בתוכך ,
למה הגוף שלי שונא אותי? למה "מערכת הפחד" בגוף שלי נהרסה ופועלת גם כשלא צריך ?
למה יש לי כאבים פסיכוסומטיים חזקים באיזור החזה ? למה יש לי תחושת ניתוק מהמציאות כמעט ובאופן תמידי ? למה אני לא מסוגלת לישון נורמלי בלילה ? למה אני בדיכאון ורוצה לסיים את החיים ורגע אחריי זה אני מקבלת התקף חרדה שמזכיר לי את ערך החיים ? למה אפילו שכל כך הרבה פעמים התגברתי על החרדה היא חוזרת ומערערת לי את הביטחון ?

והכי גרוע זה לדעת שאת חלק מהדברים בחיים שלי אני החמרתי בגלל ויתור עצמי והמענות מלעשות אותם . כשנמנעים , במקום להתגבר , הדבר המפחיד רק נעשה מפחיד יותר ויותר.
אבל לעשות את הצעד הראשון זה הכי קשה. הכי קשה - אך לא בלתי אפשרי.

אבל את כל זה אף פעם לא תראו עליי,
ביום -יום אני מתנהגת רגיל לגמריי , ואפילו אם אקבל התקף חרדה איש לא יוכל לנחש.

אני סובלת מהפרעת חרדה מלווה בדיכאון זה 10 חודשים , וכל יום הוא מאבק והתגברות ,
אך אני משתדלת להיות אופטימית ולא להסתכל על זה כ"עונש משמיים" אלא כהזדמנות ללמוד ואכן כל התגברות מזמנת איתה למידה על החיים והסביבה.
עם הידע שאני רוכשת אני אוהבת לעזור לאחרים.
ואני יודעת שיום אחד כל זה יהיה מאחוריי.
השאלה היא -מתי?

לבו