הנה הגיע לו הסופ"ש הראשון בטירונות. רוב הבנות יצאו הביתה ונשארנו מעטות. די שקט פה יש לומר.. וגם די נחמד ששקט. קשה השגירה של הארוחות והשינה שאחרי. אני מרגישה כמו פדלאה. אני לא אוהבת את התחושה הזו. אני רגילה להיות פעילה ולעשות התעמלות של שעה בכל בוקר. פה שברו לי את כל ההרגלים. ולאחר שהנוקשות היא שמי השני אז זה לא קל, ואף קשה! כשאני חושבת על זה, לראשונה מזה ארבע שנים אני לא לועסת מסטיקים באובססיביות ולא שותה קפה כמו מטורפת. אני חורגת מהתפריט שדבקתי בו בשנים האחרונות. לפחות ניתן לסמן וי על דבר אחד במקום הלא ברור הזה.

ישנן בנות מקסימות שתומכות ומבינות כמו שאף אחד בעולם בחוץ לא מבין.. בנות שאני מכירה בסה"כ כמה ימים אך מרגישה כאילו הן איתי שנים. לכל אחת  יש את הרקע שממנו היא באה, המצוקות שלה והפחדים שאיתם היא מתמודדת. בימים שעוברים אני מנסה להתמקד במה שמחכה לי בחוץ. חיים עם פחות חרדות ויותר שלווה ושקט נפשי. חיים טובים ובריאים, חיים עם קבלה עצמית וסוג של השלמה. אני מקווה שאקבל את הכלים הנכונים להתמודד עם המחלה הזו. אני מקווה שהיא תתעייף מלהשמיע את קולה ותפנה את הבמה לחברתה הבריאה שכל מה שהיא רוצה הוא לחיות פשוט לחיות.

אני אומנם נשמעת אופטימית יותר מהפוסט הקודם, מחר זה כבר עלול להתהפך. ככה זה פה במחלקה המצב רוח משתנה מדקה לדקה, ואנו הבנות לומדות לצחוק על המחלה.

שיהיה לילה טוב ושבוע טוב.