המאורעות שקרו לי מאותו יום שישי ה 13 (ותודה לתמי שהכתירה אותו בשם) מאוד מעורפלים בעיני, לכן אני אתאר אותם כמיטב זכרוני. התעוררתי בביה"ח מבולבלת ולא סגורה על מה קרה.

ה"סוכריות" שקיבלתי היו חמוצות להחריד: החל משיתוק בפלג גופי הימני, תעצרו רגע, ותחשבו על גופכם. שרטטו קו מקצה הראש ולאורך הגוף, ותארו לכם שחצי גוף שלכם אתם לא יכולים להניע כרצונכם. פירושו של דבר לא רק את היד, האצבעות או הרגל, שזה גרוע מספיק, אלא גם את החיוך לא ניתן לראות בשלמותו (שזה אומר חצי חיוך בחצי פרצוף), את הסוגרים (ולמי שלא מבין, של הפיפי) אתם לא יכולים לסגור וכו'.

עוד "סוכריה" שקיבלתי זה את חוסר היכולת לזכור לטווח קצר, פירושו של דבר, שכל פעם שאלתי את הסובבים אותי: מה קרה לי? ולמה אני בבי"ח? שוב ושוב ענו לי, אך זה לא "שקע" ולא הצלחתי לזכור..ועוד "סוכריות" כמו חוסר יכולת לדבר או להבין מה קורה.

חשבתי שמה שקרה לי הוא איזשהו תאונה או מקרה שהסתבך (וגם קראתי לו כך), ולאחר שאני אסיים את הטיפול בביה"ח אני אחזור לחיי והכל יחכה לי. יתרה מזה, גם לא יכולתי להבין מה זה אירוע מוחי, מה שהפך את השלב הראשון שנכנסתי אליו לשלב אי הידיעה, או ההכחשה.

עכשיו, נסו לחשוב מה היה קורה לי אילו הבנתי מה קרה לי בבי"ח? אילו קלטתי את גודל האגרוף שקיבלתי? לא הייתם כועסים או מדוכאים במקומי? במקום זאת, שכבתי לי בביה"ח, מחותלת כתינוקת, והוסעתי לביקורי חברים ומשפחה על כסא גלגלים, מחייכת כילדה קטנה, ללא יכולת להשתתף בשיחותיהם, ואם כן, עושה טעויות כמו להתבלבל בשמות האנשים או מקומות וזמנים. בסופו של דבר, החברים התייאשו, התדלדלו והלכו להם, וגם חבר שלי נטש את המערכה באומרו ש"פעם הייתי מצחיקה, והיום אני כמו ילדה בכיתה ג'"...אני זוכרת מקרה אחד, אחרי שהוא עזב אותי, הוא בא לקחת אותי לסרט, ואני לא יכולתי לדבר באותה תקופה, אבל אני זוכרת את עצמי חושבת, כשהתחבקנו: "חכה לי, אני אצא מזה, אני אחזור לעצמי", אבל כל כמה ש"ניסיתי להעביר לו את מחשבותי", הוא לא שמע ולא הבין אותן.

לאחר האישפוז בבי"ח עברתי לשיקום, ששם ניסיתי נואשות לחזור לעצמי, ירדתי ועליתי במדרגות ולא במעלית, שחיתי בבריכה והתחריתי עם המדריך שחייה כשאני בסנפירים (מיותר לציין, שלא ניצחתי) עשיתי כל מה שביקשו ממני לעשות, ובסוף היום, אם אמי לא הגיעה לאסוף אותי מ"אישפוז יום" ברכבה, פשוט הלכתי הביתה ברגל...

וזה המסר שאני רוצה, שמשפחות וחברים של נפגעי אירוע מוחי יקבלו: גם אם אתם חושבים שאין שם מישהו, שמבין את מה שאתם אומרים, יש שם בן או בת אדם, כפי שהכרתם ואהבתם אותם. הם יחזרו, אולי לא לעצמם, אבל הם יכולים לחזור עם הבנות מבגרות במוקדם, עם עזרתכם, או במאוחר. אז תתאזרו בסבלנות! תתנו המון מקום להקשבה גם אם זה קשה, והכי חשוב אהבה! כי יש להם עוד כמה שלבים לעבור...