כולנו יצורים חברתיים. כל מחשבותינו, רגשותינו, מאוויינו וציפיותינו תלויים במה שהיינו רוצים שיחשבו עלינו או איך היינו רוצים שדברים יקרו.

אנחנו בונים לעצמנו תבניות של ציפיות איך חברינו לעבודה אמורים להתנהג, איך שכנינו או בני משפחתנו אמורים למלא את תפקידם כלפינו וכלפי אחרים.

אנחנו בונים לעצמנו עולם שלם שמייצר את סיפור חיינו.

זה נורמאלי, זה טבענו.

הבעיה מתחילה כאשר דברים לא מסתדרים כפי שאנחנו מצפים ואיננו יכולים להשלים עם זה או כאשר משהו משתבש, למשל כאשר אנחנו חולים.

 

ננסה להתייחס למצב של החולי.

כאשר אדם חולה, לפתע מרוץ חייו נעצר. הוא מוצא עצמו מוגבל, אינו יכול להמשיך את חייו

באופן שבו  חי קודם. לעיתים, המחלה כרוכה בכאב, דבר המעצים את התחושה שזהו הזמן לקבל את ההתייחסות מהסביבה.

יחד עם זאת, האנשים שמסביבו ממשיכים באותו מרוץ של החיים ולא תמיד עוצרים להתייחס אל החולה.

 

למה קורה שאנחנו מרגישים שדווקא כשכואב לנו, המשפחה והחברים מתרחקים?

 

ניתן לנסות להסביר את הסיטואציה מכמה היבטים:

 

1. מרוץ החיים, המשכנתא, הילדים, הבוס והפקידה מהבנק, ממשיכים לדרוש מהסובבים את

    אותה דרישה  שמוכרת לחולה באותה מידה.

    אולי בני המשפחה והחברים היו רוצים להיות נוכחים יותר בחיי החולה אך אינם מוצאים פנאי

    לכך. פשוטו כמשמעו.

 

2. לכל אחד מאיתנו ישנם דפוסי התנהגות קבועים. למשל: יש את מי שתמיד מתקשר להגיד מזל

    טוב ואת מי שלא. יש את מי שמציע כוס קפה ואת מי שלא.

    הקושי הוא כאשר משהו משתבש. למשל, כאשר האדם שתמיד רגיל לתת ולהשקיע זמן  

    ותשומת לב באחרים, חולה לפתע ומרגיש שזהו הזמן שאחרים יחזירו לו.

    אבל, כמו שאמרנו, לאנשים יש דפוסים קבועים! אנשים לא הופכים ברגע להיות פעילים יותר

    אם היו פאסיביים, דברנים יותר אם היו שקטים ובטח שלא מצליחים להתמיד בהרגלים כמו 

    אפיית עוגה לחולה או שיחת טלפון יומית אם זהו איננו הרגל שלהם.

 

3. הכאב, התסכול והניתוק מהעשייה היומיומית עלולים להפוך את החולה לממורמר ולעיתים

   קורה מצב שהחולה עסוק רק בכאב ובמחלה וכאילו עוצר את שאר מימדי חייו ( עבודה, יציאה 

   מהבית, שטיפת כלים וכדומה ).

   ישנן מחלות או מצבים רפואיים שאכן אין ברירה, כך הוא המצב ואפילו הוראת הרופא היא    

   להגביל או להפסיק את הפעילויות הרגילות או חלקן.

   אבל לעיתים ישנם מצבים שהחולה עצמו נכנע לכאב או מחכה לאיזשהו רגע שאז הוא ימשיך 

   לחיות את חייו.

   במצבים כאלו, לפעמים דווקא החברים והמשפחה מסמנים לחולה כי עליו "לצאת מזה". זאת

   אומרת שעל אף הכאב והסבל עליו לעשות מאמץ לא לצאת ממעגל התפקוד והחיים.

 

4. לפעמים ממש נשארים לבד ויש פעמים שלא מקבלים מספיק התייחסות כמו שזקוקים לה.

    בכל מקרה, אדם במצב בריאותי מגביל חווה בדידות, מעצם החוויה המאוד אישית ומסעירה   

    את הגוף והנפש.

    לדוגמא: מצבים מוכרים כגון חום גבוה או הקאות ואפילו מצבים של מיגרנה יוצרים תחושת

    בדידות מעצם היותם אישיים ועצמתיים ללא יכולת לחלוק בהם באופן ממשי.

    זאת אומרת, סיטואציית מחלה או כאב הינה סיטואציה של לבד, מעצם קיומה.

 

אלו כמה זוויות הסתכלות.

 

 

 

אם כך, מה יקל עלינו? 

 

* לנסות להבין את העומס היומיומי המוטל על הסביבה, ללא קשר אלינו.

 

* להתאים ציפיות לפי היכרותנו עם כל אדם, אבל בלי מרמור. למה? כי ככה הוא תמיד!

 

* לנסות לא להיכנע לכאב ולהיות, עד כמה שאפשר, מי שאנחנו היינו קודם.

 

* לנסות לשמור על שגרה. למה? בשביל איכות החיים ורגעי הסיפוק והתקווה.

 

* לנסות לדבר על נושאים שונים ולהתעניין באחרים, גם אם כואב. למה? כי כולם זקוקים  

   לתשומת לב. תמיד!

 

* לנסות לקבל את העובדה שמצבנו הנפשי או הגופני יוצר בידול בינינו לבין הסביבה, מעצם טבעו.

 

 

מה עשוי לגרום לשינוי?

 

אני מציעה לפנות לבני המשפחה או החברים ולדבר על הצורך בקשר. לבטא זאת ממקום של שיתוף ולא כטרוניה. אפשר לשקול לעשות זאת בסיוע של איש מקצוע ( כגון עובד/ת סוציאלי/ת או פסיכולוג/ית ).

 

אני מציעה לחבור לקבוצת תמיכה אשר בה אפשר לשתף ברגשות הנובעים מהמצב הרפואי, ביניהם רגשות הבדידות. כדאי לשקול להסתייע באיש מקצוע ( כגון עובד/ת סוציאלי/ת או פסיכולוג/ית ) אשר תפקידו/ה לאפשר ביטוי לרגשות ומתן לגיטימציה להם מחד ומאידך, תפקידו של איש המקצוע לעודד למציאת זוויות הסתכלות מגוונות על סיטואציות, חיפוש אחר דרכי שיפור איכות החיים הפיזית והנפשית וחיזוק תחושת הלכידות הקבוצתית והתקווה.

 

כמובן, לגיטימי ונכון לקבל תמיכה באופן פרטני, על-ידי איש מקצוע, על מנת לעשות סדר בתחושות וברגשות, במקביל לעצם השיתוף בהם.

 

והכי חשוב, להבין שהכח מגיע מתוכנו, בני המשפחה והחברים רק מסייעים.

אז מה לעשות?

לא להתעכב על דברים שמבזבזים אנרגיה, לזרום, לסלוח ולחייך ...