הפרעת האכילה הזו, כשמה כן היא. היא מפריעה לי בחיים. אבל אני מזמינה אותה. נשמע מנוגד נכון? ובכן, ככה אני מנהלת את חיי בשנים האחרונות. עם המון ניגודים, קולות וסתירות. האמת שדי התעייפתי. אני רוצה להשיב את חיי. אני חייבת את זה לעצמי. חייבת להשתחרר מהשבי הנורא הזה. את השנים הכי יפות אני מבזבזת ב"להזין" אותה עוד מילה שדי סותרת את המצב אה? ההפרעה הזו.. היא החברה הכי טובה שלי ועם זאת האויבת הכי גדולה שלי.

הכל התחיל לפני כארבע שנים. עברתי משבר, פרידה מחבר. אדם שחייתי איתו כמה שנים והייתי מאוהבת בו עד כלות. הוא היה הכל בשבילי. היינו כמה שנים ביחד וחשבתי שאיתו אתחתן, איתו אקים בית ומשפחה בישראל. אך החיים רצו אחרת וביום בהיר אחד הוא אמר שהאהבה נגמרה ועזב אותי. נכנסתי לדכאון והפסקתי לאכול. במהלך כל הקשר הוא נהג "לתדלק" את חוסר הביטחון שלי עם משפטים כמו: "את לא סקסית", "את לא הכי רזה" (הייתי מידה 38). אצלו ואצל משפחתו מצאתי נחמה. אני בת להורים גרושים ואת ההווי המשפחתי לא הרגשתי בבית. אבא שלי הקים משפחה חדשה ואף פעם לא היה בסביבה. אמא שלי תמיד הייתה החברה הכי טובה. דאגה לי לכל מה שאני צריכה, אך לא היו בישולים או ארוחות שישי. ואצלו היו. אימצתי את משפחתו והם אותי. הייתי מוכנה לעשות הכל בשבילו. אהבתי אותו אהבה לא בריאה כמו שאני אוהבת את ההפרעה. האובססיה אליו הועתקה להפרעת האכילה שלי. לאחר הפרידה עזתי את הלימודים, לא עבדתי ומהדיכאון רזיתי. פתאום התחלתי לקבל פידבקים מהמין הגברי. פתאום נהיה לי ביטחון. משהו שלא היה בעבר. גברים חיזרו וחיזרו וזה היה כיף. הרגשתי שהגוף שלי הוא הנכס שלי. במהלך השנים הללו חזרתי ללימודים, הצלחתי להוציא תואר, מצאתי מקום עבודה עם אנשים מדהימים. יצאתי מהמשבר והתקדמתי בהמון תחומים בחיים. הכרתי חברים חדשים, הגישה כלפי אנשים הפכה חיובית יותר. אך משהו אחד נתקע וזה האוכל. האובססיה הלכה וגברה, אני אוכלת אוכל מאוד מסוים ולא זזה מהתפריט מילימטר. אני קמה כל בוקר בחמש כדי לעשות הליכה כי אם לא אעשה לא אהיה רגועה. המחשבות ישתלטו "אוי לא.. לא עשיתי הליכה היום אז אצמצם בגבינה". בזמן האחרון המצב החריף.  הפסקתי את הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי. קודמתי בתפקיד לאחר הלימודים כך שאני עובדת יותר שעות. המצב קשה כי אני לא אוכלת ברבים. כן, עוד חלק מההפרעה היא שאני חייבת לאכול לבד, בבית שלי בשקט שלי. כי עד שאני אוכלת אני רוצה להנות מכל רגע. הטקסיות והנוקשות הורגים אותי, אני עצבנית ברוב שעות היום. לא יוצאת, ולא מבלה. אני יודעת שמשהו לא מאוזן, אך עם זאת רוצה לשמור על הקיים. אציין כי אני שוקלת 45 ק"ג וגובהי 1.67 כך שהמצב שלי לא קיצוני כמו בחורות אחרות.

בשבוע הבא אני נכנסת לתל השומר. לשחרר משהו מהנוקשות. הרבה פחדים וחששות אופפים אותי. מלבד הפחד האיום והחרדה הנוראית מלהעלות במשקל, אני חוששת מקבלת הפנים ע"י הבנות. בטח הן יחשבו שאני שמנה. וימלמלו לעצמן: "מה היא עושה פה? היא לא כזו רזה בשביל להיות פה", אני מפחדת מהתחרות מי יותר רזה.. כי מי שיותר רזה היא יותר חזקה. (ככה זה בעולמנו הלא כ"כ נורמלי). אני מפחדת מיחס הצוות שהדבר היחידי שיהיה איכפת להם הוא עליה מתונה במשקל ותו לא. לא התסביכים המתחוללים בנפש ולא הקולות הפנימיים שמנהלים מלחמה ומעמידים אותי באמצע. תבינו, כל השנים הללו הייתי בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי פרטי, הלכו לקראתי עד כמה שיכלו. ומה פה? אולי לא תהיה להם הסבלנות בשבילי? אני מפחדת לצאת החוצה מלאה בעוד כמה ק"ג ולאבד את האטרקטיביות שלי. אני מפחדת שגברים לא ירצו אותי. (כן הכל מתחיל אצלי במראה ומסתיים בו. עוד חלק שנדפק במהלך השנים). הורגת אותי הידיעה. הידיעה שמשהו פה לא תקין מבחינת החשיבה. אני יודעת שהיא מעוותת. אם לא הייתה הידיעה היה לי יותר קל עם עצמי. להבדיל מבחורות אחרות אני די כנה עם עצמי והסובבים אותי. לא מחביאה אוכל, לא שותה מים כדי לשקר.. קראתי דברים שדי זעזעו אותי וכמובן שערערו לי את הביטחון. אמרתי לאימי שאולי תל השומר אינו המקום בשבילי. היא אמרה לי שאם עברתי את האבחון הזה אני חייבת לנסות, אם הם מציעים לי מיטה אני צריכה ללכת. כל הטיפולים האחרים עלו בתוהו. ואולי לצאת מהבית, מהמסגרת שלי ומהפרטיות שלי תחת השגחה רחבה יותר יעזור לי לצאת מהנוקשות שלי ומהכלא שיצרתי. מה אני אגיד לכם.. אני אתן לזה צ'אנס למרות כל הפחדים שלי.. אני הולכת לעמוד מול הפחד הכי גדול שלי, להתעמת איתו ולהתמודד מולו. אני אשתדל להישאר, גם כשקשה. אשתדל ממש חזק. ומקווה להשיב לעצמי את החלקים הבריאים שלי, הספונטניים שלי. הם שם. אני כמעט בטוחה.