הסיפור שפורסם בסוף השבוע על ד''ר מוטי שטלריד שביצע המתת חסד בבתו קרן טלטל אותי. לא בגלל העובדה שקרן ביקשה לשים קץ לחייה בשל המחלה הסופנית ממנה סבלה - שמצד אחד לא נתנה לה תקווה לשיפור ומצד שני הייתה כרוכה בסבל רב. טלטלה אותי העובדה שאביה הוא זה שנאלץ לעשות זאת, ולאחר מכן התאבד. במכתב שהותיר אחריו הוא הסביר כי לא יכול היה לחיות עם הידיעה שהרג את בתו. יש לציין שאם לא היה מתאבד לאחר המעשה, סביר להניח שהוא היה מואשם בהריגה או אפילו רצח – זהו החוק בישראל. איזה חיים היו צפויים לו אז? שרה האם, ואחיה של קרן, נותרו ללא קרן וללא מוטי. שרה גם תאלץ לחיות עם התמונות הנוראיות – היא זו שגילתה את גופת בתה ואז את גופת בעלה. בנוסף, המטופלים של ד"ר מוטי שטלריד, שמספרים עליו שלא היה לוקח חופשות כדי שמטופליו לא יצטרכו לפנות לרופאים אחרים, יאלצו להתמודד בלעדיו. הסיפור הזה החזיר אותי ל-2006, לימים הראשונים שלי ככתבת הבריאות של עיתון מעריב. אז גיליתי וחשפתי לראשונה את התופעה של חולים סופניים שטסים לחו"ל כדי למות – מה שנקרא "תיירות התאבדותית". ראיינתי את א', חולה ניוון שרירים שסבל משיתוק בכל גופו, שמותו היה בלתי נמנע. הוא פנה לעמותה באירופה המאפשרת לחולים סופניים עזרה למות. "במקרה שלי למונח התאבדות אין מקום, כי מדובר חד-משמעית בקיצור של תהליך שאת סופו אני יודע מראש" הוא אמר "אני חוסך לעצמי סבל גופני ונפשי, וחוסך ממשפחתי את ההתלבטות שצפויה להיות בשעות האחרונות, כי ברור לי שאף שהם יודעים על החלטתי, יש משתנים שעשויים להיכנס לעניין ולסבך". הסיפור הזה עשה גלים אז. בשנה שעברה עלה הנושא שוב לכותרות, כשעדי טלמור, עורך ומגיש בגל"צ, טס לשוויץ כדי לשים קץ לחייו עקב סרטן סופני. בשוויץ ובמדינת אורגון שבארה"ב החוק מתיר סיוע להתאבדות - רופאים נותנים לחולים מרשם לתרופות במינון קטלני. בבלגיה חוקק חוק המאפשר מכירה בבתי מרקחת של ערכות התאבדות שניתנות למחזיק במרשם רפואי. הולנד היא המדינה הראשונה שבאמצעות חוק התירה המתת חסד אקטיבית. שם הרופא מזריק את התרופות הקטלניות לחולה.   מה המצב בארץ?   בישראל, המתת חסד אקטיבית או סיוע להתאבדות אסורים. חוק העונשין קובע כי מי שגורם למותו של אדם במעשה או במחדל יואשם ברצח או הריגה. ב-2006 נכנס לתוקפו חוק החולה הנוטה למות, שמסדיר את הטיפול בחולים סופניים ומאפשר לחולה שסובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא, שמשך חייו הצפוי אינו עולה על חצי שנה, לסרב לטיפול רפואי שיאריך את חייו. החוק קובע שניתן יהיה להימנע מלבצע טיפולים כגון חיבור למכונת הנשמה, ניתוחים, או דיאליזה. אם החולה בהכרה, כל שעליו לעשות הוא לבקש מהרופא לא לבצע בו פעולות מסוימות. החוק גם מאפשר למלא טפסים המביעים מראש את הרצון של האדם. החוק חשוב מאוד, ובין אם אתם חולים או בריאים, כדאי להכיר אותו (תוכלו לקרוא עוד עליו כאן) וכדאי מאוד גם למלא את הטפסים (כאן תוכלו לקרוא איך לעשות את זה).   אבל, החוק אינו מתיר חופש פעולה מוחלט. לפי החוק אסור לעשות כל פעולה המכוונת להמית את המטופל או לסייע לאדם להתאבד. אסור להפסיק טיפול רפואי רציף שהפסקתו עלולה להביא למותו של המטופל, אך מותר להימנע מחידוש טיפול רציף שנפסק שלא במכוון ומותר לא לחדש טיפול רפואי מחזורי. יש חולים סופניים שמרגישים כי החוק אינו מספיק ומבקשים להפסיק את חייהם באופן אקטיבי, כדי למנוע סבל נוסף. לפני כשנתיים הועלתה הצעת חוק שביקשה לאפשר לחולים סופניים לקבל מהרופא מרשם לתרופה קטלנית שתאפשר להם לסיים את חייהם בעצמם, ללא כאבים. אבל היא לא עברה. אני מקווה שהסיפור של משפחת שטלריד שהעלה את הנושא לדיון מחדש, לפחות יוביל לשינויים בתחום, אבל אני בספק.