כשקיבלתי את הסוכרת בגיל 36, חייתי בגפי, ללא זוגיות, יתרה מכך, זו הייתה תקופת האינדיבידואליסטיות של חיי. גם היחסים שלי עם אמא שלי ואחיותיי לא היו טובים כל כך, יש לי אחות שגרה בניו יורק והיא פחות נוכחת בפיזי לידי ואחות שמתגוררת בגבעתיים אבל אז היו לה שני ילדים והיא היתה עסוקה בטיפול ובהגדלת המשפחה....ואמא שלי...זה כבר סיפור מורכב שבתמציתו אומר שאני בתור אמא כנראה הייתי מגיבה אחרת. בכל מקרה מצאתי את עצמי מתמודדת לבד, לומדת לבד ובעיקר מנסה לתמוך בעצמי לבד. האמת שזה לא היה קל. זה היה אפילו קשה מאוד! ממי שהייתה רגילה לאכול רק כשהיא רעבה ואם אין בנמצא אז קונים אוכל מוכן, וממי שהייתה רגילה לישון לילות ארוכים מבלי להתעורר בבעטה ששוב כי יש לה היפו, וממי שרגילה לשדר "בריאות כרגיל", הפכתי לחולה. קודם כל הייתי צריכה להודות בזה בפני עצמי ואח"כ לשדר לסביבה שאני צריכה עזרה. יכול להיות שלא עשיתי זאת ועל כן ניתן לומר שלא קיבלתי כלל תמיכה. או לא קיבלתי תמיכה מספקת. אומנם אמא שלי הלכה איתי לפרופ' רז ואומנם היא הקשיבה לי כשבכיתי ואומנם בארוחות המשפחתיות התחילו להכין לי אוכל מיוחד, אבל עדיין הרגשתי שלא מבינים אותי אולי בעיקר בגלל שאני לא הבנתי את עצמי. השינוי שהייתי צריכה להערך לו היה גדול עליי ועל כן התקשתי!

לפני שנתיים וחצי החלטתי שאני לא מוותרת ועם הסוכרת אני הולכת להכיר בן זוג. לקחתי זאת כפרוייקט ודאגתי להביא את עצמי לרמת מודעות הכי גבוהה שאני יכולה על מנת להכיל זוגיות טובה. נעזרתי כמובן במאמנת אישית, גם את אמא שלי לקחתי לסשן של אימון זוגי איתי ובקיצור בעזרת הכוכבים שהיו לטובתי הצלחתי למגנט לחיי את אמיר. בשלושת הדייטים הראשונים לא סיפרתי לו על הסוכרת אבל כבר בשבוע הראשון הוא ידע על זה. לשמחתי הוא החליט לבדוק את העניין ברצינות, קרא באינטרנט, התקשר לרופא שלו מהמילואים (אמיר היה חובש גדודי) ואף דיבר עם מכרה מהמושב שלו שחיה עם סוכרת כבר 40 שנה. בסופו של דבר הוא הבין שהמחלה כנראה לא תורשתית ובעיקר אפשר לחיות איתה.

נכון להיום כשאנו בתהליך של כניסה להיריון בריא, אחרי שסוף כל סוף מצאתי דיאטנית בחסד עליון שמלווה אותי באופן צמוד כבר מספר חודשים, אני מצליחה לחיות עם הסוכרת כמעט ללא היפויים ועם A1C של 5.7% אבל מאוזן, לא ממוצע של גבוהים עם נמוכים :-). בנוסף כל המשפחה של אמיר שאנו גרים קרוב אליהם ומבלים בחברתם הרבה מקבלים אותי עם הסוכרת ומבינים אותי כשאני מסרבת לאכול או נמנעת מלטעום מהאכול הכל כך טעים שהם מכינים. אמיר הפסיק לקנות מאכלים מפתים שהיה אוכל בעבר וכל המטבח שלנו הפך לבריא יותר. לאמרי יש בת שמתגוררת איתנו חצי שבוע ואני למדתי להכין לה אוכל מבלי להתגרות ולטעום ממנו (אני פשוט מבשלת כשאני שבעה).

בקיצור התמיכה המשפחתית מאוד חשובה, ההבנה שיש אוכל שעושה לי טוב יותר ואחר שמוציא אותי מאיזון, שיש לי שעות בהן אני רגילה לאכול, שצמוד אלי לגוף סנסור וזה לא הכי סקסי ושזה בסדר ואני לא כל כך בריאה.

אני מאחלת לכולכם להצליח להביא את הסביבה שלכם לתומכת ואוהבת כמו שאני הצלחתי, למי שאין בנזוג, בת זוג, לדעת קודם כל להשלים עם העניין בינכם לבין עצמכם ואז לשדר זאת החוצה. השד אינו נורא והעול אינו גדול ובאמת אפשר לחיות עם הסוכרת.