דווקא מי "שזכה" לקבל את הסוכרת בגיל מבוגר יחסית, בודאי מודע לעניין שחייו השתנו. עצם העובדה שעלינו לשים לב להרבה דברים ובעיקר לגופנו, אומרת שהחיים למעשה השתנו. אני הרגשתי את זה טוב מאוד על בשרי. מהרגע שקיבלתי את הסוכרת הבנתי שעליי להקפיד על סדר יום שכולו סביב בדיקות הסוכר והאוכל.  החיים אינם שיגרה וגם לא יכולים להיות, אין לנו, חולי הסוכרת, את הפריבילגיה לזרום עם החיים. אנו צריכים תמיד להיות ערוכים ונערכים!

אין ספק שההתחלה הייתה קשה, לא ידעתי איך עלי להתנהל, הימים שלי היו ימים ארוכים, הייתי יוצאת מהבית מוקדם בבוקר לתל-אביב וחוזרת בערב, משלבת תוך כדי היום ספורט ולא לוקחת איתי אוכל מתאים. אני זוכרת ימים רבים שההיפויים היו מתישים אותי שבהפסקת הצהרים הייתי יורדת לחניון של בניין המשרדים בו עבדתי, נכנסת לרכב שלי ונרדמת לחצי שעה, כדי לצבור כוחות להמשך היום.

היום אני יודעת ששיגרה היא בעצם המשענת העיקרית שלי והיא מה שמקנה לי את האיזון בסוכר.

בעבר אהבתי מאוד לנסוע לחו"ל, למעשה עד שהתגלתה לי הסוכרת הייתי טסה שלוש פעמים בשנה, טיול אחד של כמעט חודש ועוד שניים קצרים יותר. איזה מזל שעד שהסוכרת התגלתה לי כבר ראיתי הרבה מן העולם :-) כך התיאבון ירד לי. אבל עדיין המשכתי לטייל גם אחרי, רק בשנתיים האחרונות הייתי בסרילנקה ובמלדיבים, בבודפשט ובכריתים ובמספר לא מבוטל של סופי שבוע בישראל. אין ספק שמי שאוהב לטייל הוא גם אדם שאוהב את החיים ומי שאוהב את החיים מוצא את עצמו באמביוולנטיות כל הזמן. מצד אחד להמשיך ולהינות ממה שהחיים מציעים - מסעדות טובות, טיולים, אירועים וכו' ומצד שני לשמור על הבריאות שלו כדי להאריך חיים.

כאשר חולה סוכרת לומד לאזן בין השניים, החיים נראים אחרת.

אני למשל כמו שסיפרתי בבלוגים קודמים, עובדת היום מהבית ועל כן תמיד יש לי אוכל זמין שמתאים לי, ירקות, בשר דל שומן, בייצים, גבינות דלות שומן, לחם קל, שקדים וכו' בנוסף כאשר אני יוצאת לחופשה לימדתי את עצמי להמשיך ולאכול כמו ציפור. אם פעם נהגתי לטעום מכל מה שהארוחה מאפשרת לי, היום אני נמנעת. לא רואה את הבורקסים והעוגות, לא רואה את השפע שנמצא בבופה. דואגת לראות רק את מה שאני צריכה וכמובן מביאה איתי לשולחן ארוחת הבוקר את הלחם קל שלי שהוא בעצם הפחממה שלי בבוקר. בהמשך היום אני אוכלת בשר עם ירקות, דבר שלשמחתי נמצא בכל מסעדה ובערב אחזור על ארוחת הבוקר אך בלי ביצה אם אכלתי בבוקר :-)

היום אני מבקרת פחות במסעדות והרבה יותר אוכלת בבית, למדתי כבר שכל מטעמי האוכל, הם פשוט בראש שלנו. הם לא באמת הכרחיים לקיבה שלנו. אף פעם לא הייתי שמנה אבל תמיד הייתי נהנתנית. אני ממשיכה להיות אך בצורה מאורגנת יותר.

בימים האחרונים עברנו שוב יציאה מהשיגרה, אך הפעם לא מטעמי נהנתנות אלא מטעמי מלחמה. ניסיתי להקפיד על השיגרה עד כמה שניתן אבל גם אנשים בריאים מסביבי הרגישו את הסטרס כך שבודאי אני...הסוכר עלה מעצמו, התחושה היתה לא נעימה באופן כללי. הרגשתי את האתגר! אבל זכרתי - השיגרה היא הנשק הטוב ביותר שלי לנצח את הסוכר ועשיתי הכל, בין כניסה לכניסה לממד ולשמיעת האזעקות. 

החוכמה היא לצפות את הנולד. לדעת שאם יוצאים לסופ"ש להגיע מאורגנים, אם יש יום טיול מאומץ, למדוד יותר סוכר כדי לא להיות מופתע על ידי היפו מיותר, לאכול פחות לשתות הרבה ולסמוך על עצמך. יש לזכור - אנו שולטים בסוכר ולא הסוכר שולט בנו.

ובנימה אישית רק אוסיף שלדעתי הפסקת האש לא תימשך זמן רב ובהקדם נחזור לשיגרת מלחמה, אך נדע להסתדר. מאחלת לכולנו שיגרה נעימה בתוך חוסר השיגרה התמידית.