"החברה" - גרעין החברים שהכירו עוד כשהיו רווקים, התחתנו, ילדו ילדים, ואשר יחד, כל חופשה ו/או סוף שבוע ו/או חו"ל חגים וימי חולין, וכמעט כל מיצמוץ -במשותף. קראנו לעצמנו הגרעין הקשה, משום שעם השנים כל אחד מאיתנו צירף זוגות נוספים, שחשב לנכון שהוא יתאים פיקס ל"חברה".

עשינו חיים משוגעים, מיצוי משמעות המושג חברותא על כל רבדיה, עד הקצה ממש.

משעמדתי להתגרש, זימנתי את בנות "הגרעין הקשה" - לבית קפה. סיפרתי להן שהתאהבתי באשה, ואני הולכת לחיות עימה את חיי הלאה. ביקשתי שישמשו תמיכה לבעלי (אקס), שהרי היוזמה לגירושין באה ממני, והוא נשאר פגוע, ולבד.

13 שנה חלפו מאז. נפגשנו במהלך השנים במה שנקרא חתונות והלוויות, ובשבוע שעבר בחתונת בתי.  מסביב לאחד השולחנות, ישבה לה בכבוד, עדות מחודשת וצורבת מהי חלוקת שלל כשמתגרשים, גם של חברים.

השתעשעתי ככה במחשבה, וכי מדוע שלא יזמינו אותי לבית קפה, למיפגש תמיכה, עכשו אני לבד.  ומאז ממשיכה לשאול את עצמי: אני רוצה בזה ? אין לי תשובה.

ואולי הם ברירת המחדל של "הלבד" -החדש גם לי.