זוכרים את התחרות מכתב בבקבוק??אז לא כתבתי.אז להזכירכם אנשים נתבקשו,לכתוב מכתב אהבה,לשים בבקבוק פלסטיק,ולזרוק למחזור.ואני כתבתי בלילה בין הכרית  לסדין מכירים את זה???מקוה שזה יצא כמו שכתבתי לעצמי,אז ככה זה הולך...מהרגע הראשון  שראיתי אותו,ידעתי שאהיה שלו מהרגע שהעיניים החומות שלו,פגשו את עיני,ידעתי זהו זה גדול ממני.כמו חוט דקיק נשזר פה ואין להתירו.הוא פשוט אמר בשקט שלו,ברעש שלו,את שלי...את שלי לתמיד.כאילו מה,,, ולא היינו לבד,היו עוד הרבה מסביבנו,אבל אנחנו לא ראינו אף אחד,ברור שאחרי זמן קצר עברנו לגור ביחד,כשהייתי זקוקה לו הוא פשוט היה שם.הוא הראשון שמרגיש אם אני לא מרגישה טוב,הוא הראשון שבא ואומר בדרך שלו, הכל כך מיוחדת,תרגעי,אם הוא חושב שמישהו עצבן אותי,...הוא לא נותן לאף אחד להתקרב אלי,תבינו נכון רכושנות כזו לא רואים כל יום.אנחנו אוהבים לטייל ביחד  ללכת ברגל הוא מוביל אני אחריו,אילו רגעים קסומים.,של שנינו.לפעמים אנחנו פוגשים במישהו שמעיר הערה,הרי צינתי,הקשר שלנו, החברות הדאגה נראים למרחוק,.ברגעים קשים, באמת,הוא נצמד אלי פיזית לא זז עד שהוא מרגיש שאני כבר יכולה להסתדר לבד.כשאני נוסעת ליומיים שלושה,עניני עבודה הכי קשה לי להפרד ממנו.אליו אני מתגעגעת הכי.אני לא מצלצלת אליו כי זה רק יכביד עליו,אבל הפגישה בינינו שאני חוזרת הביתה, היא מדהימה הוא מחייך מאושר, רץ אלי הראשון אף אחד לא ישיג אותו,רק בדרך שהוא יודע, בדרך שלו המיוחדת כל כך,בדרכו שלו...ואם עוד לא ניחשתם הוא מקשקש בזנב...הרי זה החבר הכי טוב שלי.אחד הכלבים החכמים, הרגישים שהכרתי ותאמינו לי הכרתי הרבה,כל חיי גדלתי עם כלב, ועד היום,זו אהבה תמימה שאינה תלויה בדבר.שאני מרגישה מכוערת, חלשה, רעה, עצובה, הוא שם מביט בי ,ובלי מילים הווא יודע הכל.תנסו תהיה הרבה אהבה בעולמכם אם תאמצו,גור צמר קטן,שבסופו של דבר "אנחנו גרים אצלו"אחת עשרה שנה כבר.החסרון היחדי שהם חיים הרבה פחות מאיתנו,,,לא רוצה לחשוב על זה.הוא בן 84 ,עם נשמה של ילד.אז ככה,דינה בקשת שנכתוב על אהבה בתגובתך על הספר רדו ממני,,,אז כתבתי ....שבעים פנים לה....לאהבה