כנראה שקל יותר לכתוב מאשר לאמר.

כאשר אני כותב, אני מקיים דיאלוג עמוק עם עצמי. כזה שכבר מזמן לא קיימתי. ברוך הבא ..מקדם את פני עצמי. מה קרה שנזכרת בי...חזון אחרית הימים...  אולי באמת אני נמצא באחרית הימים...רק זה מכבר הגעתי לגיל 60....קשיש!!!  אלוהים אני קשיש?  אני ילד!   כן כן  מגחך עצמי...ילד.  ילד, שמן, עם שיער לבן, כבר לא מטפס מדרגות, לא יכול לנשום, לא מסוגל לקנות מכנסיים בחנות בגלל שלא מיצריעם מידה בזאת!... ילד?  אני מזמן לא ילד.  אבל חושב כילד ומתנהג כילד. ילד שאומר "לא רוצה"  כאילו אמא תגיע עוד רגע ותרגיע ותתחנף ותחבק  ותבקש ואז אתרצה... אין אמא! הלו תתעורר...עוד מעט גם אתה כבר לא תהיה...  חלפו הזמנים...

אז זהו זה?  אני זקן המתנהג כילד?  ילד שאומר לא לכל דבר?  מפונק, מרים ידים בקלות? לא לוקח אחריות?  רוצה רק ממתקים ומשחקים?   תינוק מגודל?  

האם בשל כך אני כאן?  כותב את השורות וממש ברגע הכתיבה  מקשיב לעצמי  ומצתמרר..   פשששש   איזה גאון,,,ממש פרויד...פתרתי את כל בעיותי...מגחך עצמי...אתה לא מבין  אני מנסה להסביר,  "אני לא מבין?" חוזר אחרי עצמי.כמו תקליט? לא לא כמו תקליט, כמו מראה...מראה עם תמונה וקול...  לא.  בעצם סרט..אני רואה הכל מהצד כמו סרט...אני רואה עצמי  כאילו מתוך חור הצצה במסך הפרדה מתוך עולם מקבילי...

טוב. אז אם אתה כל כך גאון.. ומבין את כל בעיותך ביקום..אנא אמור לי מה הפתרון? מה החלטת לעשות?  

אולי אתם תגידו לי?  please? בבקשה?