ביום ראשון יחתמו שלושים ימים שהעולם מתקיים בלי האישה הכי גדולה מהחיים. 

בת לניצולת שואה ואבא אלכוהוליסט, גדלה בפנימייה, בצבא הייתה צריכה להגיש בקשה שיתפרו לה מדים בגודל שלה. "יש לי מערכת יחסים עם הלחם", היא הייתה תמיד אומרת.      ידעה לשיר ולנגן, מוכשרת בצורה מדהימה. רואה עיצוב, אוהבת יופי. גם במשקל 140 קילו התלבשה טוב, הריחה טוב, והייתה יפה. גם כשהשילה חצי מזה. וגם כשהעלתה חצי ממה שהשילה. בהלוויה שלה התנגן השיר "לוחמת" של אייל גולן. והיא אכן הייתה לוחמת. הרבה מלחמות ניהלה בחיים, כמעט  כל דבר הלך במלחמות. לעיתים היה ניראה לי שהיא אפילו נהנת מהם. אך המלחמה הגדולה ביותר עבורה הייתה המלחמה עם האוכל. האוכל חבר ואויב, המאבק ליווה אותה עד השנייה האחרונה. הרצון להיראות טוב, להרגיש טוב, לא להיות חריגה. תמיד הבינה לליבי. חלקנו את הכאב, את החריגות. את האישיות הסקסית שכלואה בגוף לא מתאים. את האהבה לחיים ולאוכל טוב, לצד המאבק. היא ראתה את הכאב שלי ותמיד הושיטה יד, ניסתה תמיד לקחת קצת ממנו, להקל, להגן.                        היה לה לב גדול. אהבה אין סופית. היא הייתה מאוד נדיבה באהבה שלה, נתנה ממנה אפילו למוכרים בחנויות. אהבה שלא נגמרת, שאין לאף אחד סוג אהבה שדומה לה. סוג אהבה שרק לה היה לתת. צחוק מתגלגל. הומור על הכל. הרבה על עצמה. הרבה על המשקל שלה. העולם הזה היה קטן עליה. ולא בגלל שהיא הייתה אישה גדולה פיזית. כי היא הייתה גדולה מהחיים. היא כל כך סלדה מלהיות גדולה, שנאה את המילה, שנאה את ההוויה, נלחמה לא להיות כזו, נעלבה. 

אמא אהובה שלי, הלוואי ואהיה גדולה כמוך, גדולה מהחיים. 

העולם איבד אישה גדולה, אישיות גדולה.. שהייתה בכל רמח איברה אישה גדולה מהחיים.