היום  גיליתי פוסט של ציפי  קץ  "הרגשות  הילד  לפני סיום שנת  הלימודים". היא  כתבה את הפוסט  לפני חודשים, אך  אני,  כרגיל, אז פספסתי. בדיוק, כמו  שחרזה גולשת אחרת , עדידי, בהמנון המופרע "הגעתי למקום , אמרו היה שלשום" (בלוג  של עדידי",15.01.2012)

בפוסט, ציפי מבקשת מהורים של ילדים עם  קשיי למידה להגן על  הילדם  מפני אדישות  וחוסר  סובלנות של  מערכת חינוך. אם  הבנתי  נכון,  מערכת חינוך היא זו שמשדרת לילד שהוא לא מוצלח, לא חכם  ולא  ראוי  ועל  ההורים להילחם באטימות בית הספר. אני מסכימה עם  ציפי:לבית  הספר שבו לומדים מאות  ילדים, אין זמן ומשאבים  למצוא גישה מיוחדת  לכל ילד.

אומנם, לעתים קורה מצב אחר : הורים  אשמים  בתסכול  כעס, תחושת  כשלון  שחוה ילד  בבית הספר.  זה נפוץ  במיוחד  בכיתות מחוננים  למיניהם. רוב הורי  התלמידים  בכיתות  האלו  הם  אנשים  אמביציוזיים.  במהלך  שנים רבות  הם  עמלו  עם ילד  כדי להכין  אותו למבחני כניסה.  ובזכות העבודה  יום יומית גם ילדים  עם קשיי לימודים (במיוחד על רקע ADHD ,כי רובם די חכמים, אך לא יכולים להתמיד בלימודים),  מתקבלים  לכיתות מתקדמות.  

  כבר  בשלב ההכנות  ילד  מאבד  שימחת  חיים. אחרי  יום לימוד  מייגע שבו  הוא חוטף ממורים  הערות  (תמיד מוצאים על מה להעיר), ילד חייב  לגרור  את  עצמו  לאיזשהו  חוג (בדר"כ הורים  מזן אמביציוזי  מסדרים לצאצאיהם מספר חוגים ). אחרי שהוא  שב מחוג  שבו הוא גם לא מככב, עליו   להכין  שיעורי  בית   (פעולה  שנואה, שהוא  לעולם  לא תשלים  אותה) . לקינוח,  באים   הורים  ומכריחים  אותו  עוד ללמוד  למבחני  כניסה.  כמובן, כל שלב  מלווה  בוויכוחים  וצעקות.  הילד  המסכן  רק מציץ  על  השעון, מתי כבר  תגיע שעה שישלחו אותו , לכל  הרוחות, לישון.  למחרת  מצפה  לו יום   דומה. כבר עכשיו  הוא מתחיל  לחוות  כישלון  ופחד (כי  הורים  מטיבים  לו  יום יום : " אתה  עצלן,  אתה לא תתקבל  לכיתה  טובה". ה"עידוד" של  ההורים  מוריד  את ביטחון  עצמי , שממלא, בגלל הישגיו  הדלים  לא היה גבוה. 

אנחנו עדיין    בשלב טרום  קבלה.

    ילד, בעזרת השם, מתקבל  לכיתה מתקדמת. הרי,  כמו שאומרים ברוסית:"גם  את  ארנב  אפשר ללמד לנגן בגיטרה".  בכיתה  חדשה  מתחילים  בעיות ממשיות.  אם, למרות  כל המאמצים, לילד היה  קשה  ללמוד בכיתה  רגילה,  סיכוי קלוש  שיצליח בכיתה מתקדמת. ניסיון  כישלונות  הולך  וגובר  מיום ליום.  לעתים  קרובות, מתווספת  אליו  תחושה  של דחייה חברתית, כי בכיתות "החכמות" בניגוד  לכיתות  רגילות  הישגים לימודיים  משפיעים  על מעמדו של הילד בכיתה.  וכמובן, חרדה מתמדת מסילוק מהכיתה. הילד כל כך מופשע  מהוריו, שלא יכול להודות בינו ובין עצמו, שבשבילו יהיה יותר טוב  במסגרת  פחות דרשנית. הוא, כמו  הוריו, סובר  שיקרה קטסטרופה  עם יאלץ לעזוב  כיתת מחוננים. והוא מוכן לשאת שנים לעג, כעס והשפלות  רק,  בעצם, כדי לרצות את ההורים  וללמוד  בכתה יוקרתית.

 אז, כשלילד  נעלם  ברק  בעיניים  ובית  הספר  הופך  להיות  למקום מאיים,  על ההורים  לשאול  קודם  כל:  "האם  בית  הספר  הזה מתאים  לילד  שלי?" מה יותר חשוב, להגיד  לקרובי  משפחה ולסובבים שבנך/ בתך לומד בכיתה  ייחודית  או  לראות  אותו/ה  שלו ושומח?