כאשר אורי היה עוד תינוק התחלתי להרגיש שמשהו לא היה לפי הספר. ילד "מוגלי" שלי, שיערו בלונדיני, עיניו גדולות וירוקות. בבית לא רצה להתלבש (חורף-קיץ רצה להיות ערום ללא נעלים), ניגמל בעצמו מטיטולים בגיל צעיר מהרגיל, בכה כאשר גרבו לו גרביים או כאשר הרוח נגעה בפניו, תמיד בתנועה, מסורבל, נופל הרבה, נתקל ברהיטים, אנשים, ילדים, קיבל מכות ולא בכה.

בגיל שנתיים נכנס למעון, היינו יוצאים רגועים מהבית וכעבור דקות בגן בני היה הופך ל " הוריקן הרסני "- מרביץ לילדים שמתקרבים אליו, זורק חפצים, בזמן יצירה שובר את הצבעים איתם צייר או את המשחקים איתם שיחק. בשיעור מוסיקה אטם את אוזניו בידו והסתתר מתחת לשולחן עם בו המורה.

הגננת לא ידעה מה יש לילד, פעילותו הבלתי פוסקת הסיחה את דעתם של ילדים ואנשי צוות. היא הייתה קשובה לו אבל זה לא עזר. התנהגותו החלה לסכן את הסובבים אותו בגן, היו צועקים עליו מתוך תסכול "מה יש לך"? "למה אתה מתנהג ככה"?
כבר בגיל ארבע בקשו שלא אגיע איתו לגן כי הורים של ילדים בגן התלוננו שהמלאך הקטן שלי הוא "סכנה לילדים וחבלן לגננת ", הגננת אמרה לי  "אני לא יודעת מה לעשות איתו ,תביני אותי".

לקחתי את הילד לאבחון, טרם מלאו לו שנתיים בחצי, באבחון לא את הדברים הנכונים, לא ראו את הקושי בעיבוד ויסות חושי. אף אחד לא הקשיב למה שאמרתי כי הייתי עבורם "רק אמא צעירה וחסרת ניסיון", הטעות שלי הייתה שלא דיברתי מספיק, לא אמנתי מספיק בתחושות שלי כאמא ,סמכתי יותר מידי על הרופאים ואנשי מקצוע הרבים שטיפלו בו, גם כאשר לא ראיתי הטבה.
הם טעו פעם אחר פעם באבחון, עד שכבר לא ידעו מה עוד למצוא או איזה טיפול לתת, "תמיד ההורים לא בסדר, האמהות לא מבינות, האבא עובד עד מאוחר.... "

בסוף התחברתי לעצמי, לילדים שלי, לקול של מנהלת מעון שניסתה לעזור לי שנים קודם לכן, "אני חושבת שלילד שלך יש קושי בויסות חושי, רגישות יתר על פני העור ועוד משהו שקשור לתנועה היא אמרה", באותם ימים לא הקשבתי לה, היא הייתה רק מנהלת מעון מול רופאים, פרופסורים, מרפאות בעיסוק...

אני חייבת לה תודה לכל החיים, אותה מנהלת מעון נתנה לי את התשובה שמיטב הרופאים לא נתנו, את השם לתופעה שאין לה מספיק מודעות בארץ  SPD (Sensory Processing Disorder)  בעברית, הפרעה בעיבוד חושי ומה שהרבה קוראים קושי ויסות חושי.
לאחר חקר אובססיבי בנושא, התייעצויות בין לאומיות,רחשתי ידע רחב מאוד בנושא. הידע  נתן לי את הכוח לעזור לו, לקדם אותו.

 פעם נאמר שהאינטליגנציה שלו היא גבולית, מפני שהקשיים מנעו ממנו לשתף פעולה, היום אותו ילד מחונן (130HQ), לומד בבית ספר רגיל, מוקף חברים.
רוב המורות לא יודעות עדין איך לעזור לו למרות שבתחילת כל שנה אני מנסה להסביר, הם לא אמורות לדעת, הנושא עדיין לא במודעות.

יש מורות שהקשיבו לי, הדרך להבנה לא הייתה קלה עבורן, אבל היום הן כבר מזהות, עוזרות ומצילות עוד ילדים בעלי קשיים ויסות חושי.