כהרגלו בקודש יזם ארגון "עזר מציון" שבוע נופש לחולי סרטן ובני משפחותיהם.

קהל היעד- חולי סרטן שהנם הורים לילדים קטנים ובני משפחותיהם.

בשבוע הזה נהנו החולים והמשפחות ממגוון אטראקציות : ים, בריכה, לונה פארק, סיורים בטבע ועוד. כמובן מלווה בכלכלה מלאה : מזון ולינה בבית הארחה שבגבעת אולגה.

לנופש התלוו אנשי צוות מעזרי מציון, מדריכים ואף אנשי רפואה שמטרתם לסייע בעת הצורך.

אפשר רק לדמיין כמה נופש מסוג זה מאפשר לחולים קצת להתאוורר מהאקלים הרפואי הדוחק, למלא את מצבריהם מטיפול כימותרפי אחד לשני, לצבור כוחות לעוד מאבק .

יתר על כן חולים אלו אינם מסוגלים פעמים רבות להתפנות ולפנות זמן לבילוי במחיצת משפחותיהם, לעיתים מתקשים למצוא את המשאבים הפיסיים, הרגשיים והכלכליים ונופש זה יכול להיתפס בעיניהם כ"מותרות", ומיותר לציין כמה זה הפוך. הדבר נצרך, חשוב, משמעותי והכרחי לרווחתם הפיסית והנפשית.

זכיתי להשתתף באחת מהפעילויות. לונה פארק היה מאז ומתמיד חביב עלי והאונקולוגיה זה רק תירוץ!!!

לונה פארק זה המקום היחיד שגם כמבוגר אתה יכול להרגיש בו ילד. לשכוח לכמה שעות את כל הבעיות, לצרוח בכל הכוח, להרגיש את פעימות הלב (וגם הכבד), להתחבר לילד שבך, לעצור את הזמן מלכת,לאבד לרגע שליטה. ואם חושבים על זה באמת-כמה שליטה יש לנו על החיים?!

בין התמנון לאנקונדה (יש גבול-את זה לא ניסיתי), לאחר מסע ברכבת הרים (את זה דווקא כן) אני עושה פסק זמן (נו המציאות מזכירה לי שאני בכל זאת לא ילדה עם כוחות בלתי נדלים) ומחליפה כמה מילים עם אחת המטופלות החביבות עלי . אנחנו מביטות על הקרוסלה שמסתובבת סיבוב אחר סיבוב . "מה שלומך"- אני שואלת אותה. "בסדר, פחות או יותר" - היא משיבה . "הC.T האחרון הראה שהגידול קצת גדל. אבל הרופא דיבר אתי על איזשהו טיפול כימותרפי". היא אופטימית כתמיד, מלאת תקווה. מוכנה לעוד סיבוב של טיפולים כימותרפיים. אבל לא כעת. עכשיו היא כל כולה בסיבוב הקרוסלה שנושאת את בנה אל על.

כולנו זקוקים לפסק זמן והם יותר מכולם. גם בתוך ערפל ניתן למצוא קרן אור שמאירה את הדרך, את המסע המתמשך, את הקרב והמלחמה.

המלחמה היא לא באמת על המחלה, עליה אין באמת שליטה חוץ מלעשות את ההשתדלות, לקבל טיפולים ולספוג את תופעות הלוואי.

המלחמה היא על ה"איך", על איך להתמודד עם. זאת הגבורה האמיתית לדעתי.

אני מעריצה את הגיבורים הללו וגם מעריצה את "עזר מציון".