עד כמה הביישנות נמצאת בשליטתנו? האם האדם יכול לשנות את ההתנהלות הזאת אם המצב מחייב? בכל הפעמים שאדם ביישן צריך להתמודד עם משהו שמעורר את ביישנותו הוא פשוט נמנע: נמנע עד כמה שניתן ממצבים שבהם נמצא במרכז תשומת הלב, נמנע מלנסוע לחו"ל ולייצג את החברה בתחומים שונים ומעדיף להיות זה שמאחורי הקלעים. נמנע מללכת לקנות לעצמו בגדים, אף שהוא משתוקק לאהבה הוא נמנע מ"להתחיל עם בחורות" או כמו שאמא שלו אומרת "הוא כל כך מוצלח וחושב שהוא כלומניק, אם הוא כל הזמן בבית מול המחשב, אז צריך שמשהי תתלבש עליו, אחרת לא יהיו לי כלה ונכדים". היא צודקת, אבל זאת שתתלבש עליו תצטרך לעשות זאת בחכמה ולא בסערה. במצבים כאלה בהם מתקשה האדם לממש את רצונותיו, יכולותיו והתקדמותו בשל הביישנות; כשהביישנות שולטת בו והוא לא שולט בביישנותו כשמתבקש; כאשר האדם "בוחר" להמנע מהסיטואציה כדי לא להרגיש את הרגשת הבושה והמבוכה, וכל אלה גורמים לו תסכול ואי נחת, הרי שיש פה בעיה הדורשת פתרון. הטיפול יכול להיות טיפול תרופתי, פסיכולוגי פרטני, או קבוצתי. אבל גם הסביבה יכולה לסייע בהתמודדות עם החרדה החברתית.   לקריאת הרשימה המלאה: "להציל את התוכניתן הביישן".