אנשים רגילים פשוט לא מבינים איך מעניין ומצחיק  לחיות עם הפרעת קשב וריכוז. גולשים רבים  כבר  ציינו שחיינו דומים לרבת הרים:  צניחות מחרידות ועליות מסוחררות ככה נראה הגורל שלנו.  אבל , גם בשגרה , ADHD מעניק לנו מתנות קטנות. לדוגמה, איש "נורמלי"  רציני  מחזיק  כסף בארנק  והוא  תמיד יודע סכום  מדויק שיש לו.  אנו, לאומת זאת,   בטוחים שבנוסף לתכולה של הארנק, כדאי לחפש  מטבעות ושטרות בכל מיני כיסים, בנרתיק של ליפטופ, בשקית עם קניות. ויוצא, שיש לנו  יותר, מאשר חשבנו. נעים...לעתים, קורה גם  להפך, אך לא בא לי לדבר על זה היום.

  ידידי חזר  מצרפת. התקשר אלי כדאי  לחלוק את חוויותיו. מספר  בהתלהבות על כמה תמונות  שראה  במוזיאון  הלובר. אני  נסחפת אחרי תיאור שלו, ומוציאה מארון אלבום תמונות שקניתי בלובר עוד בביקורי הראשון בפריז, ב-2001. מדפדפת את האלבום, ובאחד מהדפים מגלה 300 פרנקים  (באותו זמן זה היה קרוב  ל-150 ש"ח). התבוננתי על השטרות מיושנות והרגשתי כמו היסטריון  בחפירות. כאילו,  עברו מאות שנים  ולא עשור 1 בלבד  מאז שפרנק  הוחלף  לאירו.  מעניין לי איך ומתי הם הגיעו לאלבום. כנראה, עוד בזמן הטיול.  אז, הייתי סטודנטית, ו150 ש"ח  היה  סכום מאוד  משמעותי בשבילי. אבל, לא זוכרת  שאיבדתי כסף באותה נסיעה. 

בשבילי, ואני יודעת שבחלקו זה נובע מ-ADHD, כסף הינה ערך איכותי ולא כמותי. דהיינו, או יש  או אין. גישה זו היא הרסנית, קטלנית, חסר אחראיות וכו', אך יש בה יתרון ענק: עניין של כסף מדאיג ומעציב  הרבה אנשים. תודה לאל, אני רוב הזמן פתורה ממחשבות הללו ונזכרת על כסף רק במצבי משבר: עיקול חשבונות או אי כיבוד תשלומים בגלל חריגה מתקציב.