כבר הרבה זמן שלא כתבתי שום דבר בבלוג שלי. זה לא שלא היה לי מה לכתוב. פשוט נקלעתי לתקופה מאוד ארוכה בה לא היה לי שום פנאי וחשק לכתוב שום דבר ממה שעובר עלי.

 

הסיבה שאני מסביר את ההיעדרות שלי (וזה לא רק בגלל צורך נרקיסיסטי מסוים), היא שלאחר שירות מילואים ארוך חזרתי סוף סוף לעבודה ולחיים האזרחיים. כאשר חזרתי לעבודה, נתקלתי בליטל (שם בדוי כמובן), שמטופלת במקום העבודה שלי. את ליטל אני מכיר מזה מספר שנים, ולאורך שנות היכרותנו היו לנו לא מעט שיחות על החיים ועל הקשיים שחווים אלו שיש להם ADHD. ליטל באותה תקופה לא הייתה מאובחנת  (אבל חשדה שיש לה ADHD), ואני מצידי לחצתי עליה שתיגש לאבחון במרפאה שבה אני עובד.

 

הסיבה שאני כותב על ליטל, היא שבעקבות שיחה שהייתה לנו לאחר הפגישה שלה במרפאה עברתי טלטלה קשה (תחושה שליוותה אותי לאורך השיחה הארוכה שלנו, שעברה במהירות). כאשר נסעתי הביתה לא יכולתי לשכוח את השיחה שלנו ואת הדברים שליטל סיפרה לי. בין הדברים שעלו לי בעקבות השיחה הייתה "מודל הפנינה". אציין שעד היום ידעתי כיצד להסביר את המודל, אולם לא באמת הבנתי את המשמעות שלה.

 

אז מה זה מודל הפנינה ? לפי מודל זה, כאשר מונעים טיפול בגיל צעיר - על ההפרעה האורגנית הבסיסית מצטברות שכבות של תפקוד לקוי ומצוקה של האדם הסובל מ- ADHD. או במילים פשוטות יותר : פנינה נוצרת בעקבות חדירה של גרגיר חול לתוך הצדפה. הצדפה בתורה מתחילה להפריש חומר מסוים שעוטף את החומר הזר ומצפה אותו. תהליך הזה נמשך מספר שנים, ובסופו של דבר נוצרת פנינה. כמו כן, מכוון וכל צדפה היא שונה מרעותה (ואף מפרישה חומרים בכמויות שונות) - נוצר מצב שאין שתי פנינים זהות בטבע. כך הדבר גם ב- ADHD. ההפרעה האורגנית שקיימת אצל כל אחד מאיתנו שסובל מ-ADHD, מתבטאת בצורה שונה בגלל חוויות החיים השונות שלנו. אם זה במשפחה, בזוגיות, בלימודים, בעבודה, ההצלחות והכישלונות שלנו ועוד ועוד.. הפרקטיקה הטיפולית טוענת שככל שמתחילים לטפל ב-ADHD מוקדם ככל האפשר. (וזה לא משנה אם זה טיפול תרופתי או טיפול פסיכולוגי- אבל עדיף שילוב של שתיהן) ניתן למנוע את הקשיים בעתיד של האדם. תפיסה  זו מקבלת גיבוי הן בניסיון טיפולי בשטח, והן בספרות המחקרית (שם ניתן לראות כי מבוגרים אשר לא אובחנו וטופלו סבלו מקשיים רבים יותר לאורך חייהם: דיכאון, חרדה, התמכרויות וכו').

 

אז למה בעצם הזכרתי את ליטל ? הזכרתי את ליטל, מכוון ומדובר באישה אשר למעשה לא "רואה את עצמה". היום אמנם היא עוברת שינוי מסוים מהתקופה שבה הכרתי אותה בעבר, אבל באותה תקופה (וגם קצת היום) - קשה לה לפעמים לראות את היתרונות שיש בה. לראות את החוזק שלה, להאמין בעצמה, לא להרגיש תחושה של כישלון ועוד'.. קשיים אלו ליוו ככל הנראה את  חווית ה-ADHD שלה, והסתבכו נוכח חוויות החיים והקשיים אותם חוותה במהלך חייה. חוויות שאני לא יכול לכתוב על מנת לא לפגוע בפרטיותה.

 

בעייני, ליטל היא אישה מדהימה. אני לא יכול לראות את עצמי הולך בנעליים שלה ומנסה להתמודד עם חוויות החיים שלה (גם אם זה בנעלים רגילות ולא בעקבים). אבל אז עולה בתוכי השאלה: במה אני שונה ממנה? במה בעצם כל אחד מחברי הקהילה שונה ממנה? הרי כולנו סוחבים את "השק הפרטי" של חוויות החיים שלנו. חוויות אשר עיצבו אותנו לטוב או לרע, ושאיתן אנחנו צריכים להתמודד ולחיות.

 

כול אחד מאיתנו, אם יתאמץ אפילו בקצת, יכול להעלות בזיכרונו כל מיני חוויות משמעותיות שקרו לו בעקבות ה-ADHD שממנו הוא סובל. אני יודע שיש כאלו שיגידו שהחיים לא מושלמים ושכולנו מתמודדים עם קשיים שונים ומשונים לאורך חיינו. אני מסכים עם האמירה הזאת, אבל אני חושב שמה שמשותף לכל מי שסובל מ-ADHD הוא בעיקר תחושת הכישלון המצטברת, תחושת אכזבה שאנחנו לא מצליחים לממש את היכולות שלנו, והתחושה שרק לנו כ"כ קשה להתמודד עם הקשיים כשלכל היתר זה הרבה יותר קל. קשה לנו להשתחרר מאותן תחושות, ולעיתים הן רודפות אותנו  לאורך כל חיינו - גם כאשר כבר גדלנו, התקדמנו והצלחנו להשיג דבר או שניים לאורך השנים..

 

מהשיחה עם ליטל, יצאתי עם כמה נקודות מחשבה ותובנות מסוימות :


*אף פעם לא מאוחר מידי להתחיל לטפל בעצמך.

*למרות הדרך הארוכה והמייגעת, תמיד אפשר לשפר את החיים שלנו.

*תמיכה היא דבר חשוב ביותר. ואם לא מוצאים אותה בסביבה הפרטית שלנו אז ניתן למצוא אותה במקומות אחרים כמו קבוצות תמיכה או קהילות חברתיות באינטרנט.

*ההורים חייבים להיות מודעים לקשיים שעלולים לעבור על הילדים. אל תחשבו שה-ADHD משפיע רק בלימודים. ההשפעה שלה היא נרחבת. גם אם הילד לא אומר זאת, יש לשים לב ולפקוח עיניים.


 

לסיום אני מקדיש לליטל ולכול מי שסבל בעבר או בהווה, שיר שלאורך השנים תמיד עודד אותי בתקופות קשות.