שלום לכולם, כסבתא לנכדים ונכדות, וכמנחה בקבוצות תמיכה, אני שומעת רבות על התמודדות הנכדים עם סבא או סבתא הסובלים ממחלה כרונית קשה, וודאי כאשר מדובר במחלת האלצהיימר.  הנושא דרמטי ועולה תמיד בפגישות של בני משפחה כאשר התגובות שונות ממשפחה למשפחה. לאחר שנים של עיסוק קרוב בנושא הגעתי למסקנה שהתגובות הן בהתאם לדפוסי התקשורת שיש במשפחה ובהתאם לדרך בה המשפחה התמודדה עם קשיים ומשברים בעבר. כמו שכתבה רחל המשוררת "רק על עצמי לספר ידעתי", ולכן אספר לכם מניסיוני האישי: נכדי מתחלקים לשלוש קבוצות גיל: הגדולים - חלקם סיימו צבא וחלקם לקראת גיוס, זו הקבוצה שהכירה את שלמה במיטבו: סבא אשר משקיע תשומת לב טוטאלית בכל נכד, משחק, מלמד לשחות, בונה עפיפונים, מלמד פרספקטיבות בציור ותמיד מחזיק מתנות בכיסים; הקבוצה השנייה - הכירו את שלמה תוך התקדמות המחלה וההידרדרות. הם מכירים סבא נחמד שזקוק לעזרה וסיוע בהליכה, סבא שתמיד נותנים לו יד, סבא שצריך לדאוג לו; הקבוצה השלישית- קבוצת הקטנים, הכירו מהרגע הראשון סבא חולה, סבא ששוכב במיטה, שמאכילים אותו, משכיבים אותו ומושיבים אותו. הם רואים את אבא שלהם מרים את סבא מהכסא ומשכיב אותו, הם מכירים את המטפל של סבא ומתייחסים אליו בתור בן משפחה. מהרגע בו שלמה הפך לחולה סיעודי המרותק למיטה ולכסא הגלגלים העברתי את מיטתו לסלון- כך שכל מי שנכנס הביתה מגיב אליו ולא יכול "להתעלם" ממנו. אני חושבת ומאמינה שיש רגעים ששלמה מבין ואולי גם נהנה מההמולה בבית, מהדיבורים, מהמוסיקה ומריחות התבשילים; כך באופן טבעי גדלים להם הנכדים ומתבגרים כשבאופן קבוע יש סבא חולה בבית, ומטפלים בו כל הזמן והוא נוכח כל הזמן... בסלון - ולא שוכב באיזה חדר לבדו. הנכדים הגדולים מתייחסים אליו באהבה, מדברים אליו ומציגים עצמם בשמם  - בסופי השבוע, כשהמטפל יוצא למנוחה, הם תמיד מטלפנים ושואלים באיזו שעה לבוא ולעזור בהעברתו למיטה. התנהגות הנכדים הקטנים מעניינת מאד גם: הם מטפסים על ברכיו או מטפסים למיטתו, טופחים על לחייו ושואלים "למה אתה כל הזמן ישן? קום, תענה לנו". לעיתים, כאשר שלמה יושב בכיסא, הם עולים לשכב במיטה או לשחק בה. ההתייחסות של הנכדים שלנו לשלמה החולה משמחת מאד, אני יודעת שהם יגדלו להיות אנשים טובים וידעו להתמודד עם משברים בחיים, ואולי, אני מקווה, לא יירתעו מלטפל בהוריהם אם וכאשר המצב יידרש. רק בריאות, אסתר