בזמן אחרון אני  עובדת  יד ביד  עם אנשים כמוני, דהיינו, עם  אנשים שיש להם ADHD. מרחוק התמונה נראת ממש אידילית: שפע רעיונות מרתקות, התלהבות , אלטרואיזם. מצעיים פרואקטים מעניינים שעשויים להוות פריצת דרך . אבל...הכל דורש  התמדה. יום עובר, כולנו מדברים רק על אותו פרואקט, על הצלחה מסחררת שמחכה לנו, על הכישרונות שלנו,  ואפילו , פותחים מחשב כדי להתחיל את הפרואקט בפועל. פתאום איזשהי מטלה שגרתית ומשעממת, מסיחה אותנו, אחריה עוד אחת ואין לנו פנאי להתחיל את הפרואקט הגאוני. יום למחרת , נראה  שיש כבר זמן,  אך, נעלם חשק.  לא נורה, יש עוד מאות רעיונות וKNOW HOW שעשויים לשנות פני העולם. עוד מעט נגמור את כמה דברים ונתחיל לעבוד על דברים משמעותיים. אומנם, יום עבודה הסתיים והסתבר שלא הספקנו כלום: לא פרואקטים ענקיים ולא מטלות זוטות...

פתאום, תקופת לחץ. כבר אין זמן לדון על תוכניות  לטווח ארוך. בקושי מספיקים לתת מענה למה שקורה פה ועכשיו. גם זה לא תמיד מצליח. לאי סדר אישי, מתווסף חוסר אירגון גלובאלי. אין חלוקת תפקידים, חלוקת משימות לא ברוורה, דברים או נעשים פעמיים או נופלים בין הכיסאות. אנשים חמודים, נעימי הליכות , אופטימיים  הופכים להיות רוגזניים וקוצרי  רוח. אווירה בחברה השתנתה בלי היכר: סחבקים התחלפו לכעס והעשמה הדדית.  באותו עת  נאלצתי  לעבוד עד שעות מאוחרות כדי להספיק איכשהו לסיים את המשימות. אבל , לא תמיד הצלחתי: ראשית כל, עדיין לא יכלתי לנהל זמן כמו שצריך ושנית, לא תמיד סיום המשימה תלויה רק ביי, מישהו מהצוות, שכמוני נגוע ב-ADHD ,לא עשה את חלקו כמו שצריך  (בדיוק, כמוני, התחיל מטלה ולא סיים).  

הייתה תקופה שחלתי  לחשוב אשר  עולם צודק ואנשים כמונו  לא מסוגלים להיות עובדים אפקטיביים,כשאנו עובדים יחד זה ממש מכה לאירגון.  עם הזמן עומס חלף, ובאופן מפתיע , עניינים התחילו להתקדם. הצלחנו לסיים  כראוי יותר ויותר משימות. אווירה בחברה השתפרה גם היא.

ועכשיו נדמה לי: שאם להשוואות עבודה של כל  אחד מאיתנו עם מעגל חשמלי  שבו במקום נורות מחוברות  משימות שלנו, אז נראה שאצל אנשים רגילים דפוס העבודה דומה למעגל חשמלי מקבילי  שבו כל הנורות עובדות יחד: לדוגמא  :אישה רגילה מספיקה בו זמני לבשל, לנקות, לשחק עם ילדיה, לדבר בטלפון. והכל היא עושה בצורה מושלמת, או לפחות, סבירה. לעומתה, אישה עם ADHD כדי לתפק, חייבת קודם לסיים בישול, אחר"כ לנקות, אחר"כ לשחק ואם יהיה לה כוח לדבר. אחרת היא לא תגמור שום דבר: תבשיל ישרף, חדר יישארמלוכלך, ילדים ובת  שייחה ייעלבו כי לא קיבלו מספיק תשומת לב.   ככה אצלנו, אצל היפראקטיביים.