אמרנו שנצא השבוע. כבר שבועות על גבי שבועות אנחנו נטחנים בבית לא מחליפים מילה לפעמים, עסוקים בחדשות, סדרות קומדיה וביקורת על העולם. קצת נעשה משהו בשבילי. חופש לבחור מה שטוב לי. אבל החרדות האלה, הורסות לי את התכניות, תמיד הופכות את הרצונות שלי ללא רלוונטיים. אני נכנסת לתוך סערת לחצים עצבים ודאגה, ופעם בכמה זמן יוצאת ממנה רואה את התמונה הגדולה ונכנסת שוב כי אני מאמינה שיש מה לטפח. מה לאחות.
החברים שלו לא יכולים לצאת והוא לא רוצה לצאת לבד. שוב ויכוחים אפילו שנאמרים בחצי צחוק. הוא נדחק לפינה. מבוהל. מבועת. התקף חרדה, כישוף שלא נותן מרגוע. המחשבות רצות הנשימה קצרה העולם תזזיתי. הכדורים לא עובדים טוב ובכל זאת עוזרים לחיווט הדפוק במוח. סיימתי לאכול שלחתי הודעה שידע שהוא יכול לצאת לכיוון שלי לאסוף אותי. הוא לא עונה. פחד מצמרר שאולי קרה משהו. הזמן עובר ואין תשובה הוא לא עונה למסרונים. אני מרגישה כאילו אני עשויה מניילון שעוטף את הסיגריות שבדרך כלל שורפים והוא מתכווץ. אני מכווצת משתנקת מחדר לחדר. תפסתי אותו בטלפון הוא עונה. הוא חי הוא נושם. חשב שפשר ההודעה היא פרידה הוא בחרדה שאני אנטוש. אמרתי לו שאני לא הולכת לשום מקום עם כל הבעיות והתסבוכות אני ל עוזבת רק שיבוא שאוכל לאחוז בו. שעה בטלפון רק שיבוא רק שאוכל לחזק. הוא יודע שאני לא מתמודדת. הוא יודע ולא רוצה לסחוב אותי איתו למטה. לא רוצה לבוא רוצה את הלילה לבד. הוא בחרדה צריך להרגע ושאני לא אראה את זה. מפחד שאני אפחד.הוא פיתח תלות אמהית בי ואני לא אמא, אני בת זוג. וככה איבד אותי . ככה או ככה. שום דבר לא יעזור. הלוואי שימצא מישהי שתרצה את החבילה הזאת. שתסעד אותו. שתאהב אותו ללא תנאי. אני לא יכולה. ככה זה נגמר. בניתוק שיחה. מרוסק לי הלב וטני חייבת הלאה.