ד"ר תסתכלי עלי היא קוראת לי  ברמקול להיכנס.רופאה ששמה הולך לפניה.  אני נכנסת מלאת יראת כבוד כלפי האישה הצעירה שעשתה חייל ברפואה.היא מחייכת,חיוך קריר כזה של רופאים  שמזהים מטופל מן הפעם הקודמת,אך  חוששים מהפגנת חיבה מצידו. "שבי" היא מורה לי על הכיסא שנמצא מאחורי הכיסא שלה. אני מצייתת ויושבת אחרי שמסרתי לה את התשובות מבדיקות שביצעתי.היא יושבת מול המחשב כשגבה  מופנה אלי ומקלידה את  תוצאות הבדיקות.יש לי זמן לסקור את החדר,גדוש במכשירים ,אפלולי,תעודות תלויות על הקיר.  מרגישה שזמן ההמתנה הקצר בחוץ,עלה לי ביוקר-   עלי לשבת  בשקט,ולראות את עורפה של רופאתי כשהיא חורצת את גורלי במחשב מבלי שאדע מה גזר דיני. מידי פעם היא שואלת אותי שאלות על מצבי המשפחתי או הרקע הרפואי שלי,מבלי להפנות אלי מבט, ומבלי להפסיק את ההקלדה.אני כמעט מתפתה לחשוב שהיא מתעניינת בי אישית,אך אצבעותיה המתנועעות בקצב על המקלדת,מחזירות אותי לקרקע ,כל  תשובותי  נרשמות במחשב, אני תוהה מה היא כותבת שם ,כל כך הרבה והאם בסוף גם אזכה לבדיקה  פנים מול פנים? אחרי זמן מה שנראה לי כנצח,פסק קול ההקלדה,היא מסובבת את כסאה כלפי ומתחילה בבדיקה שלא נמשכת יותר מחמש דקות תוך שהיא נותנת לי הוראות,קצרות.ואז ,שוב מסובבת אלי את גבה,והפעם כדי להקליד את ממצאי הבדיקה שעשתה.כשהיא מסיימת היא מדפיסה את הדף שכה עמלה עליו ,ומבקשת ממני למסור אותו לרופא המטפל. אולי את מוכנה לקרוא לי מה כתבת?"אני שואלת ,משתוקקת לשמוע  את חוות דעתה המלומדת מפיה,כי לקרוא אני עוד לא מסוגלת.היא ניאותה לקרוא לי את שתי השורות של סיכום הביקור ובהן המלצה להמשך טיפול וביקורת.  בעודה מתמקמת שנית ליד עמדת המחשב,אני מודה לה על הבדיקה ויוצאת אל האור,מתגעגעת אל אותם ימים בהם הרופא היה  בודק את מטופליו פנים מול פנים בלי שהמחשב יפריד ביניהם.