נסעתי ברכבת השבוע, ירדתי בתחנה ופתאום שמעתי ברמקול: "לציבור הנוסעים, אם יש רופא באולם הוא מתבקש להגיע לחדר מנהל התחנה" המשפט הזה זה עורר בי מחשבה...האם יש רופא שיתעלם מהקריאה הזו? גם אני רצתי לחדר המנהל...לא שיש לי איזו הסמכה רפואית מעבר לכמה קורסי החייאה שעשיתי, ועוד איזה קורס ממקום העבודה בנושא החייאה וטיפול בנפגעים אך במחשבה לאחור, הייה משהו שדחף אותי לשם ובדיעבד, גרם לי לפספס את הרכבת ולהישאר בתחנה שעה נוספת, מה שנתן לי את האפשרות לכתוב את הפוסט הזה :) רק אחרי ששיניתי את הייעוד שלי והפכתי למלווה אנשים לשינוי חשיבתי, אני מבין מה מניע אנשים לעסוק במקצוע כה תובעני, עם כל האתגרים הלא פשוטים, שישר קופצים לסייע...הדחף הפנימי לעזור לאנשים אחרים! כן, אותו הסיפוק שבלעזור לאנשים ההופך את הנתינה לאחר לערך עליון. אני בטוח שיש הרבה אנשים, מתחום הרפואה ומחוצה לה שירוצו לסייע בשעת הצורך לאנשים. העזרה ההדדית, זהו אחד הערכים הטובים הקיימים בעם שלנו, וחסר במקומות אחרים. עכשיו אני מבין למה כשהאנשים שאני מלווה מספרים לי על השינויים שהם עוברים, אני מרגיש מן הרגשת חמימות כזו המתפשטת לכל איבר בגופי, הרגשת הסיפוק והתחושה שאני מצליח לסייע לאנשים לעשות שינויים ולהגיע להישגים, הופכים את ההחלטה שלי על שינוי הייעוד שלי למשהו הרבה יותר גבוה ופחות חומרי. אז, נכון, אני לא רופא אבל תחושת השליחות שלי בעשייה לטובת האנשים שאני מלווה גורמת לי לעשות דברים שבעבר פחות עשיתי ועל כך אני גאה :) אז בפעם הבאה שאתם שומעים את השאלה, "יש רופא באולם?",תחשבו על אותם האנשים שמקדישים את חייהם לטובת פעילות תומכת באנשים אחרים, זה מגיע להם :) ועד כאן להפעם... אני מזמין אותך להגיב על הפוסט הזה ואשמח לשמוע אם הועיל לך.   צפריר שמעוני - להצליח בגדול! 052-4844931http://sbsd.co.il