הי לכם.

אני חייבת לספר לכם על משהו שעובר עלי, לצערי כבר הרבה מאוד שנים,אך הפעם האחרונה היתה בשבוע שעבר.

לצערי, בשל הניתוחים שעברתי, אני סובלת מכאבי בטן כרוניים ומטופלת ע"י מנהל מר' כאב ומקבלת כמויות גדולות מאוד של מורפיום ודומיו (למי שקרא את הבלוג מתחילתו,יודע שאין לי את מע' העיכול העליונה ובשל כך יש לי בעיות ספיגה קשות,גם של תרופות ואני זקוקה למינוני תרופות גדולים,כי רק כ-1/3 מהכמות-נספגת. רופא הכאב שלי והפסיכיארים הרבים ש"איבחנו" אותי לאורך 30 השנים - כבר מזמן הגיעו למסקנה שמקור הכאב שלי הוא בבטן ולא בראש ואני לא נרקומנית... והעובדה המוכיחה זאת,היא שאני על אותם מינוני תרופות,כבר 12 שנים וכשאיני כואבת,אני מורידה בעצמי את מינוני התרופות ורק מיידעת את רופא הכאב שלי על כך. גם אחרי הניתוחים האחרונים,כשהייתי לפניהם עם מינוני נרקוטיקה גבוהים,הפסקתי עם התרופות כיומיים לאחר הניתוח,בבת אחת וללא כל תופעות גמילה!!!!! כבר אמרו לי שאני מיוחדת...!!!!)

בכל אופן-לכירורג שמטפל בי (והוא אחד מבכירי הכירורגים בארץ ולכן לא אזכיר שמות...), יש רמות תסכול מאוד גבוהות והוא אינו יודע כיצד להגיב למצבי ובמקום לתת לי (בזמן התקף,כשאני משלשלת מרה בכמויות אדירות,לא מסוגלת להכניס נוזלים,שלא לדבר על אוכל, לפה-כי כל דבר שנכנס לפה ומפעיל את מע' העיכול,מגביר את הכאבים מאוד) נוגדי כאב בזריקות ונוזלים דרך הוריד,הוא מעדיף לשלוח אלי כל פעם שאני מגיעה לבי"ח (ואני משתדלת להגיע רק כ"שכלו כל הקיצין"...) גם רופאים צעירים שלא מכירים את הסיפור שלי (או חושבים שהם חכמים יותר מבכירי הכירורגים בעולם שלא יודעים מה אפשר עוד להציע כדי לעזור לי) וגם פסיכיאטרים בתקווה שאולי יאשפזו אותי בפסיכיאטריה ובכך יקלו על תסכולו (כי אם הבעיה היא נפשית,אז הוא לא קשור...).

כך קרה גם לפני כ-10 ימים. הגעתי לבי"ח אחרי שדברתי עם 1 מהרופאים הבכירים שמכירים אותי (ובעצם הוא זה שמטפל בי ישירות בשנים האחרונות,כי אני ביקשתי מהרופא הראשי,שניתח אותי בארץ ובחו"ל שלא להגיע אלי באשפוזים,כי כשהוא לידי,הוא מוציא את התסכול שלו בדיבור מאוד פוגעני ועדיף לי שהוא יהיה מעורב בטיפולי, מאחורי הקלעים ושלא יטפל בי ישירות,כי עם הרופא הבכיר השני,אני יכולה לדבר בגובה העינים.) וסכמנו שזה בסדר ושאגיע לבי"ח.

במיון פגשה אותי אחות שמכירה אותי והיא התקשרה לכיר' התורן ואמרה לו את שמי והוא,במקום לבוא לדבר איתי,התקשר ישירות לרופאי האישי (זה שאני מעדיפה שלא יגיע לראותי, בשל תסכולו הרב) והוא,שלא ידע על שיחתי עם הרופא שמטפל בי בשנים האחרונות, הזמין זוג פסיכיאטריים.

למזלי,לפני שהגיעו הפסיכיאטריים,הכירורג התורן נתן הוראה לתת לי את הזריקות שאני מקבלת תמיד באשפוז,כך שכשדיברתי עם הפסיכיטרים הייתי קצת רגועה מכאבים.

אני לתומי חשבתי ש"טוב,אעבור עוד אבחון פסיכיאטרי שיגיד שהכל בסדר איתי ואז יאשפזו אותי כרגיל, לקבל נוזלים ונוגדי כאב,"עד יעבור זעם"....

לאחר השיחה עם הפסיכיאטרים ולאחר שקראתי שהם כתבו שלא אובחנה אצלי כל בעיה נפשית,התקשרתי לרופאי האישי ושאלתי אותו במה מדובר והוא ברוב תסכולו,אמר לי שבכל מקרה אני עושה מה שבא לי... ושאדע שאני סתם "תופסת מיטה של חולה כירורגי" ולכן שלא אצפה להתאשפז במח' הכירורגית (למרות שניסיתי מליון פעם להסביר לו שאני מתעקשת על המח' המסוימת הזו,כי שם מכירים אותי ואת מינוני התרופות שלי ובד"כ,אני לא צריכה לריב כל פעם שאני מבקשת זריקה (להיפך,האחיות שם כבר למדו לזהות מתי כואב לי ולהציע לי זריקה,עוד לפני שאני מבקשת!!!).

בסופו של דבר אישפזו אותי כחולה כיר',אך בשל מצוקת מיטות קשה,אושפזתי באורטופדית,כשבלילה הראשון,היו ההוראות הרגילות שלי,שכתב הרופא התורן שמכיר אותי.

בבוקר שלמחרת, הגיע כירורג צעיר,שראה אותי פעם 1 באשפוזי הקודם(הוא מאלה שבטוחים שאלוקים הוא הסגן שלו...). האדון הנכבד,ביטל את ההוראות שנתן הרופא שהכיר אותי ,למרות שאמרתי לו שהוא יכול לבדוק במחשב ולראות שזה מה שאני מקבלת כל אשפוז ובמקום הזריקות,הוא נתן הוראה לכדור מורפיום 1 ביום (כשאני מקבלת 1400 מ"ג ביום...). למזלי אני אחות ויש לי בתיק אמפולות של מורפיום,למקרה חירום,אותן קיבלתי מרופא הכאב שלי להזרקה בשריר). הזרקתי את האמפולות האלו,תוך יידוע הצוות באורטו',שידעו למה אני לא מבקשת מהם דבר וכדי שיעדכנו את הצוות בכירו'.

הרופאים לא באו לראות אותי יותר באותו יום (ביקור ערב???? מה זה???) וגם בבוקר למחרת הם לא הגיעו עד שעה מאוחרת והחלנו לרוץ אחד "אחרי הזנב" של השני וכשסופסוף מצאתי איזה כירו' שבכלל לא מכיר אותי, נאמר לי שניתנה "הוראה מלמעלה" לא לתת לי את הזריקות שאני מקבלת קבוע וכששמעתי את זה-היה ברור לי שרופאי האישי, ברוב תסכולו, במקום לטפל בי (מה שאומר בסה"כ,לתת לי נוגדי כאב ונוזלים,שזה משהו שסיכמנו עליו כבר לפני מספר שנים, כשהחלטנו ביחד שכרגע אין מה לעשות, חוץ מלעזור לי עד שההתקף יעבור,בלי בדיקות או פעילות פולשנית כלשהיא), הוא ניסה לגרום לי בכל דרך אפשרית-"לעוף מביה"ח" (שליחת הפסיכיאטרים,מניעת הטיפול בנוגדי כאב...)!!!!

אני עדיין בהלם מהתנהלותו של הרופא שלי!!!!!, במיוחד שהוא יודע שלא חיפשתי מעולם כירורג אחר (אני שונאת ללכת לרופאים ואפילו רופאת המשפחה שלי כועסת עלי,שאני מגיעה אליה רק כשכבר אני לא מסוגלת לסבול בשקט בבית) וכשכבר עברתי לילה אחד איזושהיא פרוצדורה כירורגית קטנה(שלא קשורה לניתוחים שלי),בבי"ח אחר,הכירורגים העבירו אותי 4 שעות לאחר הניתוחון,לביה"ח בו אני מטופלת כבר 20 שנים,כלומר אף כירורג לא מוכן "להסתכל עלי",בשל הסיפור המסובך והם אוטומטית מפנים אותי לביה"ח הקבוע שלי

לפני כ-20 שנים, כשביקשתי ממנו להיות רופאי האישי (ובתור אחות באותו בי"ח,יכולתי לבחור כל כירורג שרציתי, אבל האמנתי בו וסמכתי עליו שיעשה את המקסימום בשבילי וכך אכן היה,עד לשנים האחרונות,שבהן חזרו הבעיות והוא בעצמו יידע אותי לאחר הניתוח האחרון,שנעשה בחו"ל,כשהוא מנתח אותי ביחד עם זוג כירו' שנחשבים לטובים בעולם בתחומם,שיש סיכוי ענק שהבעיות יחזרו על עצמן כי השאירו לי אברים משותקים במע' העיכול ומה לעשות???? הבעיות חזרו!!!) ומאז, הוא מוציא עלי את תסכולו-המובן לי לחלוטין,אבל עדיין הוא רופאי האישי וכשהוא "לקח אותי תחת חסותו", הוא ידע כבר אז שהסיפור מורכב ומסובך והוא יודע שאין לי כל טענות אליו ושאני מעריכה את כל מה שהוא עשה עבורי וכל מה שאני מבקשת,זה לתת לי את הטיפול המינימאלי בזמן התקף!!!1

למי שהגיע עד הלום - תודה שסבלת איתי את דרך היסורים שלי וצר לי על הקיטורים,אבל הייתי צריכה "לשחרר קיטור" ולהוציא את הכעס שלי על צורת טיפול שממש לא מקובלת עלי (והוא יודע על כך,כי שלחתי לו מייל,בו הזכרתי לו את כל מה שעברנו יחד ואת הסיכום שלנו,שרשום אפילו בתיקי האישי,כדי שגם אם הוא לא בארץ,הרופאים ידעו מה לעשות איתי) ונכון שרוב הבלוג שלי,מנסה להיות חיובי ואופטימי עד כמה שאפשר,לפעמים החיים לא מסתדרים כמו שאנחנו רוצים ויש ימים שהם לא "יופי-טופי" ולדעתי,חשוב לכתוב/לקרא גם עליהם,כי כולנו בני אדם ולאף אחד מאיתנו לא תמיד "כייף חיים"

שיהיה לכולכם לילה ושבוע שקטים ורגועים ומי ייתן וכולנו נבריא במהרה ולא נעמוד במצב של "אל תעמידני לא לידי נסיון ולא לידי בזיון..."