בדרך לשורה הראשונה של הפוסט יש הרבה מסכים והרבה שורות למלא. שם הבלוג, הוספת פוסט, שם הפוסט. אני עוברת מסך אחר מסך וחושבת שבעצם באותה המידה בה אני רוצה להתקדם לקראת השורה הראשונה הזאת - אני גם רוצה לסגת.

זה יום דפוק. יום ששייך לעידן השחור שלי. אני מתקדמת בו (כמו במסכים לקראת הבלוג) צעד צעד, ובכל צעד אני יודעת ומרגישה בוודאות את הרצון לעצור, ולעמוד במקום, ולא לזוז מפה.

זה קרה לי בחניון של הקניון, ראיתי כבר את המכונית, האמת היא שאפילו לחצתי על השלט כבר, היא חיכתה לי מוכנה להיפתח, להסיע אותי הביתה. אבל גם בזה לא רציתי. זה מין יום כזה, שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות.

לא. זה לא נכון. אני יודעת מה אני רוצה לעשות.

אני רוצה לכבות את העולם, לכבות את המוזיקה לעוגב שנשמעת עכשיו ברמקולים של המחשב, לכבות את אור השמש שנכנס מהחלון, לכבות את אוויר החדר ולהתכסות בשמיכה כדי לא להרגיש את מגעו.

לכבות את העולם.

מזמן לא היה לי יום כזה. התגעגעתי?

אולי.....

ועדיין ובכל זאת - זה מפחיד. אני לא רוצה את התשישות הזאת בכל הגוף, את הפעפוע של כל פירורי האנרגיה בגופי החוצה. אני רוצה אותי.