דצמבר 2006.
הרופאה כירורגית שעובדת במרפאה שלי, גילתה לי ממש במקרה שהיא עובדת גם ברמבם.. בכירורגית א'.
ביררתי אצלה לגבי ניתוח הטבעת.. והיא אמרה שברמבם מי שמבצע אותם זה פרופ' קראוס-מנהל במחלקה.
כארבעה ימים לאחר מכן, התייצבתי בשעה 7 וחצי בבוקר בביח' רמבם לשיחה ראשונית. הראתי לו את כל התוצאות שלי [היות ורוב התוצאות כבר היו עליי-הרי שנה לפניכן היתי שלב אחד לפני עשיית הניתוח ובסוף זה לא ייצא], הוא מישש לי את הבטן, בדק אותי ושאל כל מיני שאלות. נתן אישור סופי ואמר לי לגשת למזכירות לקבוע תאריך ולהזמין טבעת.

הניתוח נקבע ל18.12, שזה מבחינתי היה מעולה, גם חנוכה, גם לא מפסידה הרבה עבודה..חזרנו הביתה ומיד רצנו למכבי להזמין את הטבעת. נאמר לנו שהיא תגיע לבי'ח וכך היה!
יומיים לאחר מכן, צלצלתי למזכירות וביקשתי שיתנו לי תאריך ניתוח חדש. למה? כי אני מאד מאמינה בנומרולוגיה והתאריך הזה, 18/12 היה בשבילי תאריך נאכס.
נקבע לי ניתוח חדש, ל14.1.07.כמעט חודש אחרי התאריך המיוחל, אבל העדפתי לחכות.
ב13.1.07 היתי אמורה להגיע להתאשפז, וזה היה יום שבת. בשעה 10 בבוקר מתקשרים אלי מהמחלקה-הניתוח שלי נדחה. למה? כי יש מישהי שחולה מאד שזקוקה לניתוח ביום למחרת, והניתוח שלי הכי פחות מסובך.. ואותי אפשר לבטל... שאני אתקשר מחר לקבוע תאריך חדש. 
היתי בהסטריה..עד שהכנתי את עצמי נפשית..טחחחח שקעתי. באותו ערב קיבלתי תעודת בגרות.. וכמה שעות לפניכן ידיד שלי דאג להנעים את זמני בבילוי משותף..
יום למחרת קבעו לי תאריך חדש. 25.1. אללי! מתאים לי. אני הולכת לניתוח!
ביום רביעי באתי להתאשפז, אמא שמה אותי בביח'.. חיכתה לי קצת ונסעה לעבודה.
קיבלתי צמיד אישפוז, נבדקתי ע'י המרדימה והכירורגית.. שמיששה לי את כל הגוף בערך..אחרי זה הלכתי למקדונלד'ס למטה עם עצמי, אכלתי ארוחה כמו שאני אוהבת, עם גבינה צהובה והכל.. קניתי חפיסת סיגריות, והזמן לא זז!!! בערב ההורים שלי הגיעו שוב, הלכנו לארומה.. אימא הביאה לי תותים-לבקשתי וקצת לפני 12 סיימתי חבילה שלמה. בנוסף קנו לי טבעת מדהימה עם רימונים-בצבע כסף-למזל והצלחה.  האחות הודיעה לי שאני ראשונה מחר על הבוקר ולכן יהיה עלי להתעורר בשעה 7 בבוקר, להתקלח, להחליף לבגדים ירוקים, ויגיע בנאדם שייקח אותי לחדרי הניתוח-למטה. ההורים נסעו. הודעתי לכמה מהחברים שלי שאני עוברת ניתוח-כוללללללם היו בשוק! אף אחד לא ידע. חוץ מההורים שלי כמובן.
הלכתי לישון.
הלילה עבר עלי רגוע יחסית.. התעוררתי בבוקר, ב5. ראיתי ערוץ 24, ב6.30 התחלתי להרגיש את הבטן מקרקרת ונזכרתי שאני בעצם בצום.. התקלחתי, וקיבלתי חלוק ירוק שלובשים אותו הפוך-מהאחות.
ההורים שלי הגיעו..הגיע מישו, ואמר לי לשכב במיטה-מורידים אותי לחדר ניתוח.
שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד!
ניסיתי להרגע, אבל המעליות, המנורות בבית החולים..שלא מתחלפות ואיחולי ה"בהצלחה" שקיבלתי מכל אחיות המחלקה עשו את שלהם.
שכבתי בחדר המתנה, ובאו לדבר איתי אחיות חדר ניתוח וגם הרופאה המרדימה שהיתה מדהימה ושקטה כזו, שליטפה לי את היד ואת הפנים ואמרה לי שמהיום אני יוצאת לדרך חדשה ושאין צורך לפחד, אני לא ארגיש שומדבר..
אחרי ציפיה של כשעה וחצי.. בסביבות השעה רבע ל9 בבוקר, נפרדתי מהוריי, אמא בקושי התנתקה ממני ולקחו אותי. שוב פעם מסדרון ארוך.. שוב פעם מנורות מעליי אחת ועוד אחת, משו שלא מתחלף.. פחד אימים, מהלא נודע לעזאזל.. תעצרו את הרכבת!!! אני רוצה לרדת!!
באתי לצעוק את זה-ופתאום אפסו כוחותיי. פתאום אין לי קול לצעוק.. אין לי רעד בגוף-להביע את הפחד.. ומכניסים אותי לחדר הניתוח. הוא היה קר נורא, אני זוכרת את זה, ובדיעבד הרופא משפחה שלי אמר שהוא קר כל כך כי קור מוריד את המטבוליזם של הבנאדם, וזה עוזר לניתוח..
השכיבו אותי על המיטה, התחלתי לרעוד. האח המתוק שעמד ליידי, ליטף לי את הראש, הסתכל עלי במבט של כלבלב אוהב, ונשבעת לכם, בשניה הזו רציתי להציע לו נישואין!
חיח, כיסו אותי בשמיכה חמה, הורידו ממני את החלוק הירוק ולקחו לי את היד שמאלה.
דקרו לי את הוריד, ואחרי 3 דקות בערך היא שמה עלי את המסכה, ואמרה שזה בסה'כ חמצן..שאנשום יותר טוב.
מאז, אני לא זוכרת כלום.
מצאתי את עצמי מתעוררת בחדר עם וילונות כחולים-כמו של מקלחת.. עם כאב לא מוגדר בכל הגוף.. פתאום שמעתי את עצמי צועקת "אחותתתת, אחותתתת", שתיתן לי משו שמשכך את הכאב.. לא יכולתי לזוז, ולא ממש שמו עלי שם..
כנראה מישו שם דאג להרדים אותי טוב טוב.. כי כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בחדר, מוקפת משפחה.. מתה להשתין, ורוצה לצרוח על כולם, בשביל מה הגעתם, תעופו מכאן אני רוצה להיות לבד.
לא יכולתי לדבר. הפה היה יבש. הכאב היה חד, האחות הגיעה לתקוע לי עוד מנת ווליום ברגל, ומצאתי את עצמי ממלמלת משו על זה שאני רוצה לשירותים, ואיך אני יכולה לקום..
היא הביאה לי את הדבר הזה..[פדיחה להגיד], ניסיתי ולא הלך. אז היא פתחה את המים.. ואני מתההההה לשירותים אבל משו שם לא מתפקד. אני לא מצליחה לעשות פיפי!!!!
ראיתי שליד מיטתי יש 4 זרי פרחים בצבעים שונים-כמו שאני אוהבת.. זה עשה לי נעים..וחזרתי לישון.
אבא מספר שהתעוררתי אחרי כשעה מהמנת ווליום, וניסיתי לעשות שוב פעם פיפי. הפעם הצלחתי קצת..ואח'כ היתה לי בחילה.. אמרתי לו בשקט שאני רוצה להקיא, ועד שהוא הלך להביא לי איזה משו, הקאתי הכל.. מזל שזה היה רק על השמיכה שכיסתה אותי ולא היה צריך להחליף את כל המצעים מחדש..
ואז נרדמתי בחזרה.. עם המחשבה למה אני מקיאה קיבינימט, מאיפה יש לי פיפי, הרי לא שתיתי כלום מ12.. ואז קלטתי את האינפוזיה מחוברת לי ליד..
התעוררתי שוב.."אבא מה השעה?"
8 בערב הוא עונה לי חצי מנומנם..
חזרתי לישון...
מתעוררת
"אבא מה השעה?"
"2 ורבע בלילה"
"לילה טוב אבא".
ואבא דוגר ליידי. שומר עליי. קורא ספר, יוצא לעשן.. שחס וחלילה לא יקרה לי איזה משו..
יום למחרת, יום שישי. אני פוקחת עיניים בבוקר, מגלה שכולי מגעילה את עצמי. ושאני רוצה לקום. הפעם האחות הרשתה לי ללכת לעשות את הפיפי בשירותים.. ניסיתי ללכת והיה מאד קשה-אבל הצלחתי.
אח'כ הגיעו לקחת אותי לעשות בליעת בריום.
הבריום עבר בצורה תקינה. קיבלתי רשות לשתות.
קצת קצת כל פעם.. לגימה אחרי לגימה.. ואחרי זה מקלחת. הסיכות על הבטן שלי, המקלחת נעימה-אבל כואב לי לזוז.. שמתי את הפיג'מה של הבית חולים-היות והפיג'מה של הבית לחצה לי בבטן.. ונרדמתי. התעוררתי ובזוית העין אני קולטת פתק שהשאירו לי הדודים שלי, סבא שלי ואחותי.. שהם היו כאן ולא רצו להעיר אותי.. בצלצול אחד החזרתי אותם חזרה, ואחותי הקטנה בת ה5 וחצי-ראתה אותי והתחילה לבכות. "יש לך חור ביד, וחתכו לך את הבטן." היא נורא נבהלה מהצינורות, והלב שלי נמחץ, היה לי עצוב לדעת שהיא בוכה ובו בזמן היה נעים לדעת שהיא דואגת לי ואוהבת אותי..
ביום שבת הגיע פרופ' קראוס לבדיקה-ושאל בקול המום, למה אני עדיין פה אם הבדיקת בריום שלי תקינה..ואני שותה בסדר גמור.
שיחררו אותי הביתה.. עם תפריט של 3 שלבים וטלפון של הדיאטנית. אמא חיכתה לי עם מרק צח..

ככה בערך היה האישפוז שלי..
עם הרבה טלויזיה, טיפה בריום, טיפה אופטלגין, טיפה פחד וכאב..
אבל אני מודה לאלוהים שעברתי את הניתוח הזה למרות הקשיים הרבים שעברתי ועוד יש לי לעבור!

אני יודעת שהיומן אישפוז לא כל כך קונקרטי לגבי הניתוח עצמו-אבל לפי דעתי חשוב גם לכתוב על מה שקרה מסביב-על התמיכה והרגשות.. שזה לא פחות משנה מהניתוח עצמו.

בהצלחה לכל אלה שעברו ניתוח זה או אחר
ולכל אלה שעוד צריכים לעבור.
ממני,

אלינה