צילה הגיעה לטיפול אצלי כחולת סוכרת לא מאוזנת.

לפני חודש היתה אצל רופאת המשפחה שלה וזאת בישרה לה כי מצב איזון הסוכרת שלה הולך ומדרדר ואף הציעה לה טיפול באינסולין בכדי למנוע התדרדרות נוספת . צילה היתה מדוכדכת מאד.

כבת לניצולת שואה המוטו שלה היה: "כל צער מתפוגג עם קצת עוגה עשירה בקצפת" .  

המילה אינסולין עשתה לה רע מאד. אמה נפטרה לפני 23 שנה מאותה מחלה ארורה ונאלצה בסוף חייה לטפל באינסולין ובסיבוכי המחלה הקשים. היא הגיעה אלי למרות שידעה ששיטת הטיפול שלי כוללת הורדת טיפול תרופתי למינימום ההכרחי ועבודה אינטנסיבית על שינוי בהרגלי חיים.

גם הנחיות הדיאטנית שעבדה עימי היו דרקוניות קמעה: כמות הקלוריות שהציעה לצילה לאכול היו כמחצית ממה שאכלה למעשה.

 

לאחר שיחה ארוכה גיבשתי עם צילה תוכנית פעולה אותה התחייבה לקחת על עצמה.

1) למלא במדויק את הנחיות הדיאטנית שבקצרה המליצה על אכילה בכמויות קטנות של פירות ירקות קטניות חלבונים (עדיף מהצומח) וויטמינים. רצוי לאכול גם דגנים מלאים כמו קמח או אורז מלא . יש להמנע מקלוריות ריקות ופחמימות מזוקקות, לאכול בצורה מסודרת כל 3-5 שעות, ללעוס היטב כל ביס ולשתות הרבה מים. 

 2) ללכת ברגל כמעט כל יום ולהגדיל באופן הדרגתי את הליכה  היומית ל45 דקות.

3) לקחת את הטיפול התרופתי כפי שהוריתי.

4) לרדת במשקל עד 2 ק"ג במהלך 3 חודשים (מטרה ריאלית בהחלט בטווח זמן זה)

5) כל יום עליה למדוד 3 פעמים את רמות הסוכר ולרשום אותם על דף .

6) למלא "יומן אכילה" של כל מזון הנכנס לגופה וההתיחסות הגופנית (אוכלת כשרעבה? ) והרגשית שלה כלפי האוכל .

 

לאחר גיבוש תוכנית פעולה אני נוהג להעלות אותה על כתב ומבקש מצילה לחתום על תוכנית הפעולה שמקבלת למעשה תוקף של חוזה שלה עם עצמה.  

צילה חתמה ללא היסוס.

הכיצד? שאלתי. מדובר בהתחייבות מאד נכבדת ממך כלפי עצמך?

להתראות עוד חודש דוקטור. החלטתי פעם ראשונה בחיי להעזר באחרים. אמרה ולא פרטה.  

 

צילה חזרה אלי אחרי חודשיים רזה יותר ב- 2 ק"ג , נמרצת מאד מלאה חיות ובדיקות הדם שלה העידו כ- 1000 עדים על ירידה משמעותית ברמות הסוכר.

"כל הכבוד" אמרתי לצילה על ההישג המדהים שלך, עודדתי אותה. "כיצד הצלחת" ?

"תראה ד"ר" ענתה, אתן לך טיפ קטן שאולי יעזור למטופלים שלך- אל תשארו לבד.

החלטתי שהפעם בתהליך הריפוי של עצמי אעזר בניגוד להרגלי בעבר ואשתף כמה שיותר אנשים.

התחלתי עם חברתי הטובה המכירה אותי ואת הרגלי במשך שנים. לאחר שסיימה קורס COACHING בקשתי ממנה להיות המטופלת הראשונה שלה במסגרת ההתנסויות הלימודיות שלה.

לראשונה שמתי לב דרכה לחיבורים האוטומטיים שלי בנושא האוכל. אני זוכרת היטב כיצד כל בכי שלי בילדותי זכיתי לקבל ממתק. ומאז כאשר אני במצב רוח ירוד, עצבות או תסכול אני מחפשת את הטעם המתוק.

דרך יומן האכילה שנתת לי (עמדתי בו רק שבועיים אבל קבלתי מידע רב לגבי התנהגויות האכילה שלי) שמתי לב שאינני אוכלת כדי לספק את צרכי הרעב שלי אלא את צרכי הבדידות הריקנות והשעמום שלי.

האוכל מעניק לי נחמה עצומה לפרק זמן קצר אך רגשות האשם וההלקאה העצמית שלי לאחר הארוחות מלאות הקלוריות והשמנת היתר המתלווה, מאפילות על התענוג קצר הטווח.

למרות שידעתי היטב מה לאכול נאבקתי כל חיי לשלוט במשקל ובאוכל. האכילות בחשאי בלילה והשקרים לגבי כמות הממתקים שאכלתי ליוו את חיי.

באירועים ובחתונות הייתי חושבת רק על האוכל. כעת אני מבינה כי אכילה נכונה ונבונה היא הבסיס לבריאותי בעיקר ברמה בה אני חיה בשלום עם נפשי.  

הזעקתי את בני משפחתי שיעזרו לי לרדת במשקל. עם כל אחד ניהלתי שיחה רצינית כיצד אני רוצה שיעזור לי.

הוצאתי מהבית את המשקאות המוגזים, השוקולדים המטריפים מתוצרת בלגיה שהיו בכמויות גדולות במזווה ואת כל הפיתויים הקטנים והמתוקים שהיוו את המוקשים הקטנים שהיתיי דורכת עליהם מספר פעמים ביום.

זה לא היה קל איתם אך נחישותי עזרה להם להחליט. בקשתי מהם לעזור לי במשימה אותה אני נוטלת עלי.

למרות חששותי שלא יענו הם עוזרים לי בשמחה וגם כאן אני לא נשארת לבד.

 

בנוסף, גייסתי חברה שלי להליכות משותפות. אנחנו הולכות בעיקר בלילה כי עדיין אני מתבישת במשמני גופי.

לא האמנתי שאצליח, אך גם כאן אני שוב לא לבד וההליכות עוזרות לנו לדבר על נושאים הקרובים ללבנו. 

אני כעת "עובדת" על הנושא של ללכת בשעות היום למרות שאינני אוהבת איך גופי נראה. התחלתי להבין שזוהי רק ההשלכה הסוביקטיבית שלי שמובילה אותי תמיד למקומות לא רצויים. שהרי אם הגוף שלי נראה כה לא טוב מה זה משנה מה אני מכניסה לתוכו.

שמתי לב כי בשעות שאני לחוצה אני אוכלת הרבה ציפס ושוקולד.

 

והעיקר : הצבתי את שיקומי האישי במקום הראשון בחיי ואני מנהלת אותם לפי תוכנית פעולה קפדנית.

הימים הראשונים היו הקשים ביותר ולוו בעצבנות יתר והתפרצויות כעס. אך אני זוכרת את היום בו התחלתי כיום ההולדת האמיתי שלי.

ושוב אני החלטתי שאני לא נשארת לבד. החלטתי להתקשר לחברתי הטובה כל פעם שאני זקוקה לתמיכה שתתן לי כוח ותקווה לתהליך אותו אני עוברת.

אינני רעבה בשום פנים ואופן. כשקצת מתחיל הרעב אני אוכלת את התפריט שהרכיבה לי הדיאטנית ורושמת רשימת שאלות לשאול אותה  כשנפגש. התחלתי גם בטכס של צחצוח שיניים לאחר כל ארוחה שהמליצה עליו חברתי הטובה. אני מרגישה שכל יום שעובר בשליטה שלי על המצב חיי הולכים ומשתפרים ללא הכר.

 

הודיתי בפני עצמי כי מטופלת כמו צילה שלוקחת אחריות על חייה בצורה כה יפה ומוצלחת איננה שכיחה בקליניקה שלי. הדרך אל הריפוי מהתמכרות המתוק והקמח הלבן הינה קשה ורבים זקוקים לתמיכה נוספת.

 

"אני מאד גאה בך צילה על דרכך המוצלחת ואפילו אני מרגיש קצת מיותר אמרתי".

"לא דוקטור" אמרה. "גם אתה חלק חשוב ביותר מגורמי התמיכה שלי" ופרסה בפני רשימה של שאלות. "אתך אני לא מרגישה לבד".