הרבה זמן שאני מחפשת אוזן קשבת, מקום בו אוכל לשתף את מה שעובר עליי.
מאובחנת כהפרעת אישיות גבולית (מה זה אומר?!!) ונטיה לדכאון.
לוקחת כיום ציפרלקס 20 מג'
יש פסיכולוגית שמלווה אותי דרך האישפוז ממנו השתחררתי לפני שנה
היתי מאושפזת אישפוז יום 3 חודשים
נראה לי שמה שהכי חסר לי זו
ל ג י ט י מ צ י ה, כשעובר עלי יום קשה ואני נמנעת מלדבר עם אנשים שאני עלולה להתערער מחוסר פרגון שלהם, כל הערה קטנה שמכוונת לכך שאני לא בסדר בתור אמא או בכל דבר סתמי אחר,
אני רוצה שהמחלה שלי תהיה מוכרת ולגיטימית.
אני רוצה להיות יכולה להגיד לגננת של הבן שלי- יש לי יום קשה, ושזה יעורר הבנה ואמפטיה כאילו אמרתי- עברתי הקרנה היום.
ובאמת סליחה אם מישהו שעובר הקרנות נפגע מדבריי, זו לא הכוונה, סליחה.
אני פשוט מדברת מתוך התסכול של המצב בו אני נמצאת.
אני אמא נהדרת. :)
ובכל זאת, יש ימים שהבכי עולה על גדותיו ורק מחכה שהילדים יהיו בגן ואוכל לשחרר קצת, ואז כל הערה קטנטנה מצד הצוות יכולה לגרום לדמעות לפרוץ.
יש לי עוד כל-כך הרבה מה להגיד, אקח הפסקה, חייבת לאכול משהו.
המון המון המון המון תודה למי שיקרא ויגיב. זקוקה להמון חיבוקים.
ושולחת חיבוק לכל מי שקורא/ת וצריך/ה אחד :))