היי כולם,
רציתי לשתף אתכם בכמה מהגיגי לבי אודות מעוף הזמן והשפעותיו עליי.
אז ככה... רק לפני 34 שנה עברנו, בעלי המנוח ו-3 ילדיי הרכים, לגור בבית זה, שבו אני מתגוררת עד היום.
הייתי צעירה בת 32 בקירוב, מאושרת בחיק משפחתי הקרובה, וגם המורחבת שגרה בקירבת-מקום. חוץ מבעיות פרנסה שצצו אז בגלל המשכנתא, לימודים וחוגי הילדים ומימונם, רכישת ציוד ללימודים, ביגוד וכו', אשר למענן אף עבדתי מחוץ לביתי, כדי לעזור בפיתרונן, הייתי האישה המאושרת בעולם.
לצדי היו אישי וילדיי, שזיכוי אותי בשפע אהבה, נחת וגאווה, והחיים זרמו על מי-מנוחות, ללא מהמורות חריגות ויוצאות-דופן בחומרתן... כמו בכל בית נורמטיבי... לא מעבר לכך.
ילדיי סיימו לימודיהם, התגייסו לצבא, בתי המשיכה בלימודים גבוהים לפיתוח כישוריה, ובניי טרחו ועמלו בעבודותיהם.
כולם נישאו והקימו בית בישראל. לכל צאצא שלי נולדו 3 צאצאים משלו. המון שמחה ואושר מילאו אז את לבי, ולא היתה אישה בריאה בנפשה ובגופה ממני... כך לפחות סברתי... הכרטיס הרפואי שלי במרפאת קופת-חולים היה ריק מתוכן...
ופתאום, כרעם ביום בהיר, חלו אמי ובעלי המנוחים, האחת אחרי השני. הייתי טרודה בטיפול בהם יומם וליל. לא הסכמתי שאדם זר כלשהו יטפל בהם. רק אני, מבלי לחשוש שייגרם לי נזק גופני כלשהו עקב כך.
לאחר שהלכו יקיריי לעולמם, לא היה מזור לכאבי, חוסני הנפשי והפיזי התדרדרו בצורה בלתי נשלטת, המראה את סימניה עד היום, לדאבוני...
34 שנה חלפו בקצב מסחרר, על הטוב והרע שבהן. כיום, ממרום שנותיי, כמעט 66 שנה, אני מהרהרת בתקופה זו, אשר חלפה לה בקצב מטורף, וממאנת להאמין ... כל-כך הרבה חוויתי בתקופה זו, ורק כעת אני חשה שטרם מיציתי את עצמי. יש עוד המון דברים שרציתי לעשות. אך שעון החול מראה כי לא נותר עוד זמן רב. מחד, אני רוצה לקום ולעשות מעשה. אך מאידך גיסא - איך?... 
היום, עם הזדקנותי וכאביי הגופניים המגבילים כל-כך, איני מוצאת פיתרון לכך. איני יכולה כך סתם לצאת ולרקוד כפי שאהבתי, להצטרף לחוגים כאלה ואחרים, לחוות שוב זוגיות ואהבה... חבל כל-כך...
משהו מזכיר לכם גם את הקורות אתכם? רוצים לשתף אותי בהגיגי-לבכם? אשמח לקבל משוב על מה שרשמתי מהגיגי לבי.
שפע בריאות ויום נפלא לכולכם,

ליאנה