תמיד עולה בי השאלה עד כמה אנשים יכולים להיות מפלות ותמיד אני מוצאת את התשובה בגיל 9, כשעוד הייתי תמימהף המילה סקס לא אמרה י דבר, גבר זה היה רק אבא או קרוב משפחה אחר ו"חבר" זה היה הילד שהייתי עושה איתו שיעורי בית, מהר מאוד כל זה הפך להיות לרע ומפחיד. הכל התחיל מזה שאני ועוד ילדה בגילי היינו משחקות מחוץ לביתי, כאשר אני גרתי בבנין 6 קומות בקומת קרקע והיא גרה 5 כניסות לידי בבנין 9 קומות בקומה 7.
כל יום בשעה 16:00 היינו יוצאות ליד הבית שלי ומשחקות קלאס או חבל, או סתם יושבות ומכינות "ארוחה קלה מחול ומים" (חשוב לציין כי הן היו מאוד יפות ומשוקעות הארוחות"באחת הימים התמימים ניגש אלינו בחור צעיר ושאל האם ראינו פודל לבן שאבד לו, הוא היה נראה מאוד עוב על אבדן חברו הטוב, לצערי ענינו שלא, וכאבנו בכאבו. אותו הבחור החל לחזור יום יום לאותו המקום ולשאול יום יום את אותה השאלה., כ זה היה כמעט שבוע, באחד הימים אני וחברתי חשקנו בברד כחול עם מסתיקים עגולים צבעוניים, כי זה היה הכי מגניב לראות את מערבולת הצבעים בתוך הברד, אני נכנסתי לביתי הוצעתי שקל וחצי, שקל לברד וחי שקל ל5 מסתיקים עגולים וצבעוניין וחברתי הלכה לביתה לעשות את אותו הדבר, בזמן שהיה לבקש מאמא שלה את הכסף הבחור הצעיר הגיע שוב, הוא שאל אותי את השאלה הקבוע וכאשר שוב עניתי בשלילה, הוא שאל האם ארצה לראות תוכי צבעוני ויפה, ואם אהיה ילדה ממש טובה הוא גם ידבר, אמא תמיד אמרה לי לא ללכת עם זרים, אבל הכרתי אותו כבר שבוע שלם אז הוא לא זר, נו זה ההוא עם הפודל, הוא אמר שהתוכי במקלט והוריד אותי לשם, כאשר הגענו לאותו המקלט המסריח שהיה ממש בתוך הכניסה של, הוא אמר לי כי התוכי יופיע רק אם אוריד את החולצה, למרות ששוב לא הבנתי את משמעות הדברים זה הרגיש לי לא נכון, כאשר סירבתי בנימוס, הוא ניסה לעשות זאת בכוח, התחלתי להתפתל ולשמחתי הרבה ובעזרת עזרה עליונה הצלחתי לפגוע בו במקום הכי רגיש שלו (בטעות טוטאלית) ממש מתחת לחגורה, כאשר הוא התקפל ברחתי לביתי, כעבור 10 דק חברה שלי חזרה גאה עם שקל וחי ביד, דפקה בדלת ביתי וכעסה שלא חיכתי לה בחוץ, התעלמתי מההערה שלה וביקשתי שנלך כבר לקנות את הברד והמסתיקים, באותו היום החלטתי שלא אספר לאף אחד, כי אם אבי ידע שהוא הכאיב לי כשניסה להוריד לי את החולצה (והבעיה היתה בזה שהוא הכאיב לי ולא שניסה להוריד את החולצה) אז הוא יהרוד אותו ולא רציתי שהוא יסתבך. (אבא שלי תמיד נתן לי את התחושה כאילו אני הבן אדם הכי חשוב בעולם ושלאף אחד או שומדבר אסור לפגוע בי, ואמא שלי תמכה בגרסה!) כעבור שבועיים שכבר כמעט הספקתי לשכוח מהסיפור בזמן שהייתי בבית הסםר ראיתי חייל עומד בכניסה לבית הספר שלי "זה הוא!" צעקתי לעצמי ורצתי יש למזכירות מתחת לשולחן, הזמכירה ניסתה להבין מה קורה לי אך התחלתי לבכות, לא ברור למה, למה פחדתי כל כך, אך משהו סימן לי צרות, "בבקשה, בבקשה אל תספרי להורים שלי" צייצתי מתוך בכי מתחת לשולן שלה, "מה קרה לך???" שאלה בקול מודאג, הרמתי את הראש מתחת לשלוחן וראיתי את דמותו מתקרבת למזכירות, "הוא , הוא..." לא הצלחתי להשלים את המשפט ונכנסתי עמוק יותר מתחת לשולחן כי הוא כבר היה במשרד "בת דדה שלי לומדת פה, בכיתה ג' אולי את מכירה, אוראל, אשמח אם תגידי לי באיזו כיתה בדיוק, יש מקרה חירום משפחתי אני צריך לקחת אותה" אמר החייל (הבחור עם הפודל)
"אני לא בת דודה שלך" צייצתי מתחת לשלוחן ויצאתי ממנו בגבורה (למרות שנעמדתי מאחורי המזכירה הוא נהיה לבן למראה עינו בחיים לא אשכח את העיניין שלו באותו הרגע..
"אל תדברי שטויות " הוא אמר לי "מי לימד אותך לשקר?" שאל עם חיוך מצוייף
המזיכרה ביקשה ממנו את מס הנייד שלו הוא אמר כי אין לו נייד, ביקשה את המס טלפון בבית, על מנת לדבר עם הורי ובמידה וזה נכון היא תתקשר אליו שיבוא לאסוף אותי והיות והמדיניות בבית הספר לא מאשרת זרים ואפילו בני משפחה בתוך כותלי הבית ספר היה עליו לצאת משם, היא קראה למאבטחת שתלווה אותו בדרכו החוצה אחרי שמסר לה מס טלפון (פקטיבי כמובן) וכאשר המאבטחת חזרה המזכירה והאב הבית והמנהלת שכולם כבר היו בחדר והיועצת הייתה ברדרך החלו לצעוק על אותה המאבטחת המסכנה שהכניסה אותו לבית הספרף המשכתי להתחנן על חיי שלא יקראו להורים שלי, המנהלת אמרה שעלי לחזור לכיתה והיא תקרא לי כמובן שלא עברו  דק וראיתי את ההורים שלי לחוים מגיעים לבית הספר, הייתה לי שיחה ארוכה מאוד עם אמא שלי אבא שלי והיועצת שטרחו לעמיד אותי על הטעות בשמירת הדבר כסוד, וכאשר הבינו כי לא הבנתי המ הוא באמת ניסה לעשות לי אלא נלחתי מזה שהכאיב לי הם הבינו שמבחינה נפשית לא נפגעתי ואני בסדר. כעבור שבוע הייתי בשיחה אצל חוקרת במשטרה שביקשה שאספר לה הכל בפרטי פרטים, הבנתי שמשהו פה לא בסדר הרי הרבי ילדים בבית הספר היו מכאיבים לי וגם אני להם זה היה קטע כזה בזמנו אבל מאף אחד לא עשו כזה סיםורף וכששאלתי את אמא ואבא הם תמיד אמרו שזה בגלל שהוא היה גדול והם בגילי אז זה בסדר, כעבור שלושה חודשים עברנו דירה ההורים שלי ממש דאגו, ומיותר לציין שמהחוקרת והמשטרה לא שמענו יותר
עם השנים התחלתי להבין מה הוא עשה לי, עד גיל 16 כל פעם שהייתי רואה חייל הייתי עוברת כביש, הייתי מפחדת, אבל נהייתי ילדה גדולה והבנתי שזבלים כאלה לא חסר בעולם אבל רוב האנשים בסדר
לפני כ4 שנים ראיתי אותו, באוטו עם בחורה (בגילו) הכה בי זרם בכל הגוף רציתי לגשת אליו להזכיר לו לידה אך קפאתי, לעולם לא אשכח את הפנים שלו הם חרוטות לי בזיכרון, 
"א" (מהפוסט הקודם) היה בין היחידים שידע מהמקרה וכל כך הרבה פעמים הוא רצה לבוא ולחפש אותו אך החיפושים הסתכמו בהרבה כלום.
לפעמים אני רוצה לחשוב שהעולם ורוד ושאין דברים כאלה אן באמת אנשים כאלה, מה כבר יש לילדה בת 9??? אין לה ציצי, היא לא משדרת מיניות, אבל זה לא משנה כנראה שזאת מחלה בפני עצמה.
הייתי רוצה לראות אותו שוב הפעם להתעמת איתו אבל הגורל הפגיש בנינו פעם אחת מאז והייתה לי את ההזדמנות שלי ופיספסתי כנראה שלא יקרה שוב.